אני ככה נפצעתי ברגל. בכף הרגל, איפה שדורכים. בעקב. ואני ככה
צולע לי קצת. אני מרגיש כזה כמו פצוע, כמו "הפצוע האנגלי", כמו
אחד שחזר מאיזו תגרה, או משהו אחר שגעוני והוא נפצע לו ככה
ברגל. אז אני צולע כזה ומרגיש מאוד פצוע. כבד. אני אוהב לפעמים
להרגיש כבד, זה גורם לי להרגיש חכם. חכם, לא חכם כזה
אינטלקטואל, אלא כזה שעבר הרבה בחיים, שראה דברים. אחד כזה שיש
לו הרבה זיכרונות והרבה פצעים בנפש, והלב שלו נשבר וכל זה,
והוא שבע קרבות. כי באמת אני עברתי הרבה דברים, אבל אני לא
זוכר את הרוב. וכשאני ככה פצוע וכבד, נדמה שאני קצת זוכר באיזה
אופן, אפילו שאני לא יכול לתת פרטים.
זה קצת מעורר רחמים שרואים אדם צולע שמנסה ללכת כאילו הוא לא
צולע. כמו אדם שצובע את שיערות השיבה, או עושה קוסמטיקה לפנים
שהזדקנו. זה מעורר רחמים. אני רוצה להיות, ואני גאה, בצלקות
שלי. ככה צריך להיות. אני מכבד אנשים שרואים את הצלקות שלהם,
כי יש להם עבר שחרוט בהם, והם לא מנסים "להחליק" את עצמם כמו
בובת ברבי.
אני מרגיש חכם יותר כשאני כבד, כי הראש חושב יותר איטי ויותר
עמוק. קל לי, למשל, יותר לכתוב. או לעשות דברים ולחשוב על
דברים שיש בהם את "השורשים" של האופי והעבר שלי.
הבעיה שכולם מנסים להיות צעירים וגמישים כאלה. עם מחשבה מהירה.
אדם מהרהר הרבה זמן מגיע לעומקים גדולים יותר. אדם שלוקח את
הזמן יותר לאט, ובונה את היסודות של המחשבה, המוח, שלו. ולא רץ
כמו ארנב חסר-שכל אחרי כל גירוי.
הצעירים חושבים שהם יותר חכמים ופיקחים כי המחשבה שלהם יותר
מהירה. למשל - הם יכולים לשחק בפלייסטיישן. או לענות מהר
תשובות שנונות כאלו, אבל ריקות מתוכן אמיתי. זה מזכיר את הצבה
הענקית ב"הסיפור שאינו נגמר". אני אוהב יותר את הספר. על כל
שאלה לוקח לה דקות לענות, והיא עונה לאט-לאט ובאדישות. היא
אולי בת אלפי שנים, אולי יותר, אבל היא היצור החי החכם ביותר
בארץ הדמיונית "פנטסיה", וגם הזקנה ביותר. היא אדישה מאוד. לא
אכפת לה כמעט מכלום. אפילו לא ממותה. כל מה שהיא רוצה זה שקט
ולישון. היא ראתה הרבה-הרבה דברים, ושמעה הכול. היא שבעה.
אבל אני לא חכם מספיק בשביל להיות כ"כ איטי. כשאני יוצא מהבית
אני צריך למהר קצת, אחרת יחשבו שאני משוגע, או מטומטם, ויציקו
לי.
גם אני לא יכול להרשות לעצמי להיות אדיש מדי. אני צריך "להזיז
את הראש", כלומר המוח, השכל, שהוא לא יעשה שביתה.
אז לפעמים אני קצת מגביר את הקצב, ומתעסק בכל מיני דברים כאלה
כמו "כדורים ומספרים", כמו בשיר של "מטרופולין" בדיסק "הסליל".
באיזה צורה צריך להיות מחובר למציאות, אחרת זה קשה מאוד לשרוד.
אבל לפעמים, ככה, אני אוהב להרגיש כבד. ולשמוח לפעמים על פציעה
בעקב, שנותנת לי ללכת לאט-לאט, להיאנח, ולהאט את הקצב. |
