אבא קם בהפגנתיות והכניס את הדגים למקרר. אני יודע בערך מה הוא
חשב, שוב, "אני מבשל ולא אוכלים", אז גם הוא לא אכל. אני לא
יודע אם זה בגלל שלא רצה לאכול לבד, אבל בטח אם היה רעב מאוד
היה אוכל. אם אני הייתי רוצה לאכול הוא היה אוכל איתי, אבל את
חצי יום חמישי השני וחצי יום שישי הראשון העברתי בלי לאכול,
וכשהוא בא עם הפיתות ישר הכנסתי בהם חומוס וכאלה ואכלתי איזה 4
פיתות, פיתות גדולות. התחרטתי שקניתי פסטראמה על גחלים, היא
הייתה מגעילה. הסלאמי קוניאק היה מצוין.

הוא הגיע קצת יותר מוקדם מהרגיל והיה לו זמן להתקלח ולנוח. הוא
נמנם אחה"צ, וגם אני הייתי עייף. אחי צלצל, ודיברתי כמו אטום.
לא היה לי מה להגיד לו. הוא דווקא נשמע שמח, ורצה חיזוק וכל
זה, ולא רציתי לקלקל לו, אבל לא היה לי מה להגיד לו. אז הוא
שאל מה נשמע, ואמרתי בסדר. אז הוא שאל מה העניינים, ואמרתי
בסדר. אז הוא שאל איך הולך, ואמרתי בסדר - וכמובן שהוא התבאס
קצת, אבל באמת אני לא בן-אדם שמשפיע הרבה על מצב-הרוח שלו. הוא
יודע שאני ככה, לפעמים. וזה לא ישתנה, זה הרבה זמן ככה.
חוץ-מזה יש משקעים במשפחה... משהו קרה, לא בא לי לכתוב על זה.

אז ביי, ביי, ואני בכלל לא זוכר שהלכתי לישון, אבל כשהתעוררתי
אבא היה כבר ער וכמעט סיים את האוכל לבשל לסוף השבוע. היה לו
מצב-רוח בסדר. לקח לי זמן לתפוס את עצמי, אני לא מתעורר בקלות.
וזה מרגיז, איך שאני פותח את העיניים הוא שואל אותי משהו.
דווקא עניתי תשובה קצרה ונורמאלית, עם הקשר, אבל אח"כ רק רציתי
את הקפה והסיגריות ושייתן לי ספייס, זמן להתאושש. הוא עשה קול
כזה של מורת-רוח, אבל נתן לי את הספייס, ואח"כ אני לא כל-כך
זוכר... כל אחד התעסק בשלו. אני מאוד אוהב את אבא, למרות
שלפעמים הוא קשה. הוא גם לא מראה רגשות כמעט, אבל רואים אותן
על הפנים שלו ובטון הדיבור. כשהוא אומר מה הוא מרגיש לרוב זה
דברים שהוא כועס על משהו. הוא איש טוב.

אני כמעט לא רואה טלוויזיה, היא משגעת לי את הראש. לפעמים אני
מציץ, ככה בקטנה, אבל צ'יק-צ'אק מכבה. האמת שלא היה לנו
טלוויזיה בערך שנה. כלומר כן, הייתה טלוויזיה, אבל היא לא
הייתה מחוברת לאף מקור שידור. ואז לא מזמן חיברנו אותה לעידן
+, ויש לי 6 ערוצים של דיכאון גמור. הערוצים המסחריים - לא
כולם, וכמה ציבוריים. אבל בתכלס, כל הערוצים מביאים לי דיכאון,
אני יודע, פעם היו לנו הרבה ערוצים. היינו מחוברים ל-יס.

הוא אומר, אבא, שזה מוזר לו לשבת ולא לעשות כלום, להסתכל על
הקירות. אבל אני חושב שמסך הטלוויזיה זה כמו קיר קטן, והרבה
יותר מסוכן, למחשבה. אני לא אכנס לזה יותר מדי, אבל זה משפיע
על איך שרואים את המציאות, וגם אוטם את המוח. המוח שלי גם ככה
קצת אטום, אני לא צריך עוד.

אבא עובד מאוד קשה. אני נותן לו את כל זמן המנוחה שהוא מרשה
לעצמו, אני לא מטריד אותו ולא מציק כשהוא נח. אני בכלל לא זוכר
כבר מתי הערתי אותו בפעם האחרונה, נראה לי זה היה אולי לפני
מלאן-מלאן זמן. גם אני שונא שמעירים אותי, זה משגע. זה כמעט
מטריף את הדעת. לפעמים אני מתעורר מאיזה טלפון או רעש מבחוץ,
זה מעצבן, אבל יותר מעצבן שבן-אדם מעיר אותי. בעיקר כשאין לו
סיבה מיוחדת או כזאת שהיא לא "מקרה חירום". לפעמים אבא עושה
קצת רעש כשהוא ער ואני מתעורר. הוא אומר שהוא לא יכול להיות
לגמרי בשקט. באיזה אופן הוא צודק.
 
הייתי כותב עוד, אבל אני לא מוצא על מה. בכלל בגלל שישנתי ביום
אני ער בשעה כזאת בלילה. אני ער הרבה בלילה, אולי נולדתי
בלילה, אני לא יודע. הרבה פעמים אחרי שאני כותב קצת-הרבה מתחשק
לי קפה, גם עכשיו. אני חושב, כן, שאני אשתה קפה.    

איך לעזאזל נהייתי כזה מטומטם. אני מחכה לה כבר איזה 5 או 6
שנים, וכשהיא באה אליי, דופקת בדלת, מחכה, אני לא פותח ולא
מתייחס. פתאום היא נראית מפחידה, איך שהיא התבגרה, לעזאזל, היא
ממש אישה לגמרי. אני בתור ילד הייתי רואה נשים כאלה הייתי נמשך
אליהן וגם פוחד. חושב איך נשים כאלה מבלות את הלילות ומי
הגברים האריות שיכולים להכיל נשים כאלה גדולות מהחיים בתוכם.
ואני הייתי אחד מהאנשים האלה פעם, לפני שהשתגעתי, והיא אהבה
אותי, ואני רציתי אותה, אמרתי זו לביאה, בדיוק בשבילי. היא
נתנה לי הרבה כוח. אבל אז היא נעלמה ואני, אני הלכתי לאיבוד.
והראש כבר לא כמו פעם, בכלל לא, ולא היא זו שהתעצמה, אלה אני
זה שהוקטן, ונהייתי כמו ילד, ואני לא יכול, אני לא יכול להכיל
אישה כזו עוד.

כשהיא דפקה בדלת והצצתי בעינית הרגשתי כאילו בת-ענקים עומדת על
מפתן מבצרי, ואסור לה להיכנס, יהיה אסון. היא כאילו יכולה לקמט
אותי במילה כמו נייר, ואני אאבד את שארית השפיות הקטנה שעוד
נותרה בי.

אבל בפנים האמת, למרות שאני פוחד, אני יודע שהיא יכולה להעצים
אותי כמו שעשתה אז, והייתי שורץ עם הלביאה הזו כמו אריה אמיתי
ומכיל אותה. ידעתי שהיא יכולה לעשות את זה שוב, יש לה יכולת
מופלאה להזרים כוחות למי שהיא רוצה, ולי - למה שלא תרצה. אבל
באותה קלות היא יכולה להפוך אדם לשבר כלי משוגע ולזרוק לעזאזל
את המעט שנותר בו. וכל-כך קטן נהייתי, שאם ככה היא רוצה, אז
אין לי סיכוי, מה גם שהייתי חולה עליה ואני לא יודע מה נהיה
ממנה עכשיו. אולי היא השתגעה, אולי היא אכזרית עכשיו. היינו
כל-כך קרובים, אבל מי היא עכשיו, ל-מה היא מסוגלת?

לא פתחתי. רעדתי מפחד בתוך הבית למקרה שתדבר מעבר לדלת, הקול
שלה יכול להרוג, לא פתחתי.

יש לי הרגשה שהיא תחזור. יש לי הרגשה שהיא הייתה פה יותר מפעם
אחת. והיא עוד תהיה. ובסוף אני אפתח את הדלת, ואני אפתח וזה
יהיה בסדר. יש הרגשה שהיא בסדר, לא כי היא באמת בסדר - אלא כי
היא רוצה בטובתי. אבל אם היא תרצה היא יכולה גם... לקמט אותי.

התעוררתי עירום. בעצם עם תחתונים. המאוורר החזק היה ישר על
הגוף שלי, על הפרצוף שלי. דווקא הרגשתי רענן, כמו במקלחת קרה.
חלמתי הרי חלום, משהו שאני לא זוכר. אבל הייתי באמצע מחשבה
בחלום, כי חלום לא כמו סרט, אני פעיל. ואז דפקו בדלת והתעוררתי
עירום. בעצם עם תחתונים. המאוורר החזק היה ישר על הגוף שלי, על
הפרצוף שלי. דווקא הרגשתי רענן, כמו במקלחת קרה. מהר-מהר בדקתי
מי זה ופתחתי את הדלת. זה היה אחי האהוב. הוא איש טוב. לפעמים
כשהוא לא רואה אותי הרבה זמן הוא שוכח לכבד אותי, אבל תוך כמה
קטנות אני מזכיר לו מי אני ומי הוא. זה לא כל-כך שלילי כמו שזה
נשמע. פתחתי את הדלת בתחתונים, והוא אמר-שאל משהו ונכנס. דווקא
הרגשתי רענן, כמו במקלחת קרה. הוא פינה כל-כך מהר אחרי שהוא
נכנס כמה דברים מהשולחן, כאילו בא במיוחד לזה. הוא עושה לרוב
דברים כל-כך מהר שלפעמים זה מפתיע וגם קצת מצחיק. כמו רובוט
כזה, בלי היסוסים, בלי לקחת רגע. הוא איש מאוד מעשי. כן, עכשיו
אני מבין את זה. הוא הלך למטבח, ואני עישנתי סיגריה ולא ידעתי
מה לעשות, למרות שהרגשתי בסדר. מטושטש, אבל בכיף. חשבתי לחזור
לישון, אבל הבנתי שהשינה כבר הלכה ל-בינתיים. ראיתי אותו במטבח
אוכל ספגטי שהוא חימם, עם עגבנייה, ומלפפון. גם זיתים. דיברתי
כל מיני שטויות. לפעמים כשאני מטושטש אני אוהב לדבר שטויות.
אבל שטויות כיפיות כאלה, ברוח טובה, עם טיפת הומור. הוא נכנס
לשירותים לחרבן, גם על זה התבדחתי, ואז קרא איזה ברכת מזון על
הכיסא בו ישב כשאכל. אני יודע שצריך לעשות את זה איפה שאכלו
קודם. פעם הייתה מישהי באיזה מקום שישבה פתאום לידי ומלמלה
ברכת מזון. הבנתי שהיא אכלה כאן משהו לפני שאני התיישבתי, ואיך
שהיא גמרה לברך היא הלכה. זה היה קצת מצחיק, אבל לא צחקתי, כי
הייתי אז בתקופה קשה. ואז הוא ישב בסלון על הספה הכפולה וביקש
ממני לא לעשן. "אל תבריח אותי," אמר. אז לא עישנתי, רק דיברתי
על פורפרות, והוא שאל מה זה פורפרה, אז הסברתי, וכשגמרתי
להסביר גיליתי שהוא כבר נרדם. אז הבנתי שהוא לא שמע מה אמרתי,
ואולי אני אצטרך להסביר לו מה זה פורפרה בהזדמנות אחרת, או
שלא. זה היה קצת מצחיק, אז צחקתי, כי הייתי במצב-רוח טוב.

הוא אמר שיום אחד הוא יקנה לי מלא פורפרות. הוא אמר שיום אחד
הוא יהיה עשיר מאוד, אבל עשיר טוב, ויקנה לי מלא פורפרות. לקח
לי זמן להבין שהוא לא מתבדח, אז הפסקתי לצחוק. כשהייתי ילד קטן
הייתה לי רק פורפרה אחת. אני חושב שהפסדתי אותה במשחק פורפרות.
הייתי מאוד עצוב, כי הייתה לי רק אחת, ולא היה לי יותר מדי כסף
לקנות עוד פורפרה. אבל קניתי עוד פורפרה, ולא הבאתי אותה
לבית-הספר כדי שלא הפסיד גם אותה. אבל היא לא הייתה טובה כמו
הפורפרה הקודמת. היא הייתה מבאסת, לא הצלחתי לסובב אותה כמו
שצריך. זה היה עצוב. התגעגעתי לפורפרה הקודמת שהפסדתי.  

היא רק נראית חלשה, אבל קל להבחין שלא. היא גם נראית קלת-דעת,
אבל אפשר להבחין שככה נוח לה לראות את עצמה ולהראות - למרות
שהיא לא. היא נראית אישה מינית, והיא באמת אישה מינית, ורואה
את עצמה כך - למרות שהיא חושבת שזה רק חלק קטן ממנה. היא מודעת
שגברים רואים את המיניות והיצרים הגלומים בה, ולכן בעולם קצת
גברי עליה לשמור על עצמה, אבל היא גם לא מנסה להסתיר זאת,
ובעצם משחקת איזה משחק קטן, אבל די כנה. משחק אוהב. כי הרי
אי-אפשר באמת, והיא לא תעשה את זה, להיות חשופה לגמרי ונתונה
לשליטה. למרות שיש בה גם צד אקטיבי במשחק המינים, אבל וקצת
יותר פאסיבי, שאותו היא מנסה קצת לכסות כדי לא להיראות כנועה
ונזקקת, משתוקקת, מה שהיא באמת.

היא מודעת ליופייה, למרות שהיא לא הייתה מגדירה אותו כמשהו
יוצא מהכלל, והיא גם יודעת שהפנימיות היא זו שקובעת. לכן היא
קצת שחקנית, כל-כך שחקנית, שלפעמים נדמה לה שהיא לא משחקת
כלל.

היא יודעת שהיא היוצרת של עצמה. ועמלה כל הזמן ליצור את עצמה
ולתחזק. לתחזק ולברוא אבל מתוך מה שכבר יש. כי קשה מדי, וגם
מסוכן מדי, לברוא יש מאין.

היא יותר מורכבת ומתוחכמת מהתדמית שהיא מנסה ליצור. אנשים
מבחינים בזה. לפעמים היא יודעת שהם מבחינים, אבל עדיין מנסה
לשמור על קלילות. כמו משחק שהיא מזמינה אותם לשחק עימה. כמו -
"אל תגידו את האמת הכבדה שלי, אני לא רוצה לראות אותה וגם אתם
לא אמורים לראות. ואם אני לא רואה, אתם בוודאי לא. אבל בסוד,
כולנו יודעים שהיא קיימת."

אמרתי בסדר, אם אתה לא רוצה לקרוא את הסיפור שלי אני מתאבד.
לא! הוא צעק, אני אקרא, אני אקרא! והוא באמת קרא. והוא קרא
וקרא וקרא, והתרגש נורא. לא ידעתי שאתה כ"כ מוכשר, הוא אמר
בתגובה. יש בי צדדים נסתרים, אמרתי בענווה. נעשה הופעות בכל
הארץ, הוא התלהב. נכתיר אותך למלך השכונה, אתה תהיה בערוץ הופ!


לא, תודה, אמרתי. זה גדול עליי. אני איש של תפו"א ובשר. כלומר
פשוט. זה מה שניסיתי להגיד, אבל הוא לא הבין. הוא אמר - אתה
רוצה לגדל תפו"א? אתה רוצה להיות רפתן? לך לך מ-פה, יא חתיכת
איש מצוי. אני אהיה גדול, אני אהיה בריון, אני אוכל הכול, גם
אותך.

הוא באמת אכל הכול. הוא אכל את הרחוב קודם כל, ואז את השכונה,
והעיר, ואת כל המדינה. אח"כ ישב על מגדל פיזה ועוד אכל צ'יפס,
עם קטשופ. לא ידעתי אתה כזה אכלן, אמרתי לו. יש בי צדדים
נסתרים, הוא חייך בענווה.
 
ברחוב המקביל ראינו חתול דרוס. מסכן, מסכן, הוא בכה, והקים
אותו לתחייה. החתול ניער את זנבו ואץ רץ לחפש עכברון. לא ידעתי
שאתה עושה ניסים, אמרתי לו. יש בי צדדים נסתרים, הוא חייך
בענווה.

הלכנו בלהט השמש את הדרך לבאר-שבע מאילת. היה חם מאוד, ואמרתי
לו את זה. הוא אמר קצת מקלחת או משהו לא היה מזיק. עשיתי
הוקוס-פוקוס וירד גשם. ממש שיטפון. הוא צהל והשתולל בגשם כמו
ילד קטן. מרענן, הוא אמר. איך עשית את זה? יש בי צדדים נסתרים,
אמרתי בענווה.

כשהוא הלך מ-פה נשארתי לבדי. הייתי עצוב עד בלי די. די, די, לא
לבכות, אמרתי לעצמי, ועשיתי אברה-קדברה ויצרתי לי חבר. איך
עשית אותי? הוא שאל. יש בי צדדים נסתרים, אמרתי בענווה.

הגענו לשטח אדמה והתחלנו לעבוד אותה. גידלנו תפו"א. גידלנו גם
פרות לשם אכילה. גם חליבה. לא ידעתי שאתה אדם של תפו"א ובשר,
הוא אמר. כלומר, רצה להגיד, אדם פשוט. יש בי דרכים נסתרות.
אמרתי בהתלהבות.

רגע, רגע, רגע...
מה?
משהו לא בסדר.
מה?
צדדים נסתרים, לא דרכים נסתרות.
מה זה משנה?
משנה. וצריך בענווה, לא בהתלהבות.
מה זה משנה?
לא, אתה לא טוב.

ככה הוא אמר, והלך. אני נשארתי לבדי בדד-בדד. גלמוד עזוב. לא
היה חבר ורע. או ידיד. או משהו. אז כתבתי.

זה דווקא בוקר נחמד. כמעט 2 בצהריים אבל התעוררתי לא מזמן, גם
כי יום שבת וגם כי אני לבד בבית. שתיתי קפה ועישנתי... למי
אכפת מהשטויות האלה. אני אספר את האמת, איך הגעתי מכוכבים
רחוקים למה אני חייזר, וראיתי את כדור הארץ למה אני עב"מ.
וראיתי הרבה מה שאתם קוראים מים, ומה שאתם קוראים ים, ויש לכם
מים גם דרך צינורות בבתים, ואפילו הגוף שלכם מלא מים, והצמחים
צריכים מים, וכל בעלי החיים... ואצלי בכוכב שלי, כלומר
בכוכבים, לא ידעו מה זה מים. מעולם לא היה לנו דבר כזה שנקרא
מים. היה לנו אוויר שלפעמים נראה כמו ערפל אצלכם, אבל לא מים.
ובאמת אני מתחיל לעשות מחקר מעמיק ולגלות שמים הם מקור החיים
אצלכם, זה מעורר פליאה. כאילו זה נוזל קסם כזה. ואתם מערבבים
אותו עם כל מיני דברים ועושים תרופות, ומשקאות, ואפילו מתקלחים
בו, ושוטפים איתו, ומפיקים ממנו אנרגיה... שלא לדבר על זה שאתם
גם שותים אותו! אכן מקום מוזר כדור הארץ הזה שלכם. אני אמליץ
לעשות תחקיר יסודי על דרכי חייכם, ובעיקר על המים האלה שהם
כל-כך מסתוריים.
 
הגעתי לנקודה שלפני הקפה, בו נדמה דברים מסתדרים, אבל אולי כך
נדמה. מצאתי את המחשבון שלי, חשבתי שאיבדתי אותו. לפעמים צריך
לעשות חישובים קטנים ואני חלש בחשבון.

אתה אני הוא מפמפם את השרירים צריך לנפח את השרירים בשביל
שנהיה אנחנו אתם הם מנופחים ומסוקסים שיהיה לנו גוף כזה חזק
ומסוקס כמו של שור ואף אחד לא יתעסק איתנו ובנות יחשקו בנו כי
בנות אוהבות שרירים כי שרירים זה גברי ולא חלשלוש ורפה כמו גוף
של בת.

ובאמת חם מאוד ואולי איזו גלידה או ארטיק יעזור אבל אין גלידה
ואין ארטיק למה אכלו לנו את כל הארטיקים וגנבו לנו את כל
הגלידות ואפילו קוקה-קולה אין רק בירה שחורה ולפחות אם היה פפ
שזה ד"ר פפר דומה לבירה שחורה והרדיו כל הזמן צועק לי באוזן
ואנחנו עוד מעט נהיה חירשים בגללך צועקים לי השכנים.

ולא היה לי מה לאכול ואין לי כסף למכולת דווקא הייתי הולך קצת
בערב אבל אין לי כסף למכולת ואי-אפשר לקנות מעט בכרטיס אשראי
הבן-זונה לא נותן לי הוא כל הזמן מוסיף מוצרים ואין לי יותר
מדי כסף לשטויות שלו וצריך לפתוח פה עוד מכולת למרות שיש אבל
היא רחוקה מדי ונמאס לי מהאוכל המגעיל שאבא מכין מה אני יעשה
אני לא אוהב ולא יודע לבשל ולו לפחות אפשר היה להכין סנדוויץ'
הגון אבל גם זה לא ואם הייה רעב אני אוכל אבנים כי אני חי"רניק
ויש בזה הרבה כולסטרול או לא.

בכלל סקאזי ואינפקטד משרום זה אותו חרא אבל בניחוח שונה סקאזי
יותר נוזלי וריחני ומלא אוויר ומים ומשרום כמו חרא קשה כזה
שהיה צריך איזה חצי יום להוציא אותו מהתחת ויש גם הרבה גותי
וכאלה כמו של ערפדים וזה מזכיר פסקול של סרטי זוועה או אימה או
משהו.

אבל יש לי צרבת ואין לי כדורי לעיסה נגד צרבת ואפשר לאכול
מלפפון אבל אין מלפפון והיא אמרה שההוא אהב לאכול מלפפונים
וחייכה חיוך זדוני רק אלוהים יודע מה בדיוק עבר לה בראש אבל
אולי כשהיא אמרה מלפפונים היא חשבה על דברים אחרים שבמצב גירוי
נראים כמו מלפפונים ולא תאמינו היא הייתה המורה שלי ביסודי
ואמרה את זה לפני כל הילדים בכיתה בגלל זה כל העולם היום
סוטים.

אולי אני אשמע רדיו זה טוב צריך לשמוע רדיו ויהיה כל-כך חם
בקיץ הזה לעזאזל זה יהיה גיהינום אין לנו כסף למזגן אנחנו
עניים מאוד כי הקפיטליסטים החזירים מעבידים אותנו כמו סוסים
וחמורים ונותנים לנו פרוטות אז אין לנו כסף וכל הזמן ברדיו הם
עוד רוצים שנקנה אפילו עוד דברים אפילו כאלה שאנחנו לא צריכים
ונמאס לי כבר מכל תרבות הצריכה המזוינת הזו אי-אפשר לחיות
בכבוד במדינה הזאת ובכלל בעולם המחורבן הזה.