[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מומי מרקס
/
אני אגיד לך

אתה לא תגיד לי, אני אגיד לך,
איך היא ביקרה אותך ובעצם אותי היום בלילה, בבוקר
כל הרכות שבעולם וכל הקשיחות
צעצוע ביד היוצר, כלי תאוות
היא באה אליך, אבל נשארה בגללי,
אתה לא יודע, אתה לא תדע,
כמה היא אהבה אותי,
בגוף ובנפש
זו אהבה מודרנית, זו תאוות בשרים
משחק של 24/7, אין זמן לחשוב אם יש דבר אחר
אז היא באה בגללך, אבל נשארה בגללי
היא נראתה כמו דאיין ליין,
קצת רכה כמוה, אבל גם קשוחה
אני לא זוכר הכול, אבל אני מרגיש
איך קמתי כמו פנתר, וידעתי
שאתה כל הזמן משקר
ובעצם אותי רוצים, משתמשים בך
מי שהיא, מי שלא תהיה,
כי היא באה אליי ואתה לא יודע, אתה לא תדע
אתה לא תגיד לי, אני אגיד לך.



מה את שותקת
את לא אוהבת אותי יותר?
מצאת מישהו יותר טוב?
אין יותר טוב ממני, את יודעת,
וגם אם יש הוא בטח לא יכול לאהוב אותך כמוני.

כשאת כותבת, מה את כותבת,
למה את שומרת בסוד מה שאת כותבת.
לא מצפה לקרוא דברים אישיים, רק סיפורים, ושירים
למה את לא מתהדרת בנוצותייך,
את נראית כמו ציפור מרוטה.

יש לך תוכנית ארוכת טווח, זה העניין?
אני לא יודע, כי את לא מדברת
לא אומרת מילה
רק מהבהבת לפעמים רגשות,
אבל לא ממה הן נובעות,
הן מאוד מעורפלות.

למשל אני, מה איתי, איפה אני בעולם שלך
את לא אומרת
אולי אני בהמתנה
לא אכפת לי להיות בהמתנה, את אישה עסוקה
אבל אני צריך לדעת.

אם נגמר זה בסדר, וגם אם לא,
וכל דבר באמצע,
זה ממש בסדר
אבל אני צריך לדעת, מאמי
אני צריך לדעת איפה אני עומד.



לא רוצה להיות בר-מינן
הרבה רצו וגם רוצים שאהיה בר-מינן
אני מעשן מגיל אפס את העשן של העולם הזה
אני גודל לתוכו, סופג אותו, מקיא אותו
יש לי ים שונאים וים אוהבות,
מה לעשות שבנות אוהבות יותר
אבל אני לבד בכל-זאת,
כי אני זאב בודד
ואני מצולק ומכוער, בפנים
ובשרי הוא כוורת לתחלואי העולם

גם אם אני מתקלח,
גם אם אני נושם אוויר נקי
גם אם המים צוננים,
גם אם המילים כמו של מלאכים
אני אוכל את העולם - והעולם אוכל אותי,
כל חיי
וזה לא עולם שיש להתהדר בו
ואין אני פרט לא קשור
לא חללית ולא בלון אוויר
אני מחובר לכאן ועכשיו בכל נים ועצב
אני הוא העולם
לראות אותי זה לראות את העולם,
בפנים ובחוץ
ואני חולה-חולה-חולה
ואני חולה, מצולק ורקוב

ברוכים הבאים לעולם
ברוכים הבאים אליי
ברוכים הבאים לכל דבר שקיים
גם לי הסיגריות והאלכוהול עושים צרבת,
ושורפים לי את הבשר.



אז אתה מתעורר וזה בוקר יפה, כל-כך יפה שמתחשק לחזור לישון.
אתה תשתה את הקפה, אתה תתקלח, אתה תשיר שיר לכת אצלך על הדף.
ויש הרבה ליצנים בטלוויזיה, יש גם הרבה בלונים ובועות סבון,
ויש ספרים, לעזאזל, יש ספרים על המדף למה אתה לא קורא?
"צא החוצה, בחוץ ציפורים מצייצות", הוא אומר לי, וזה מאוד
מצחיק,
את הציפורים אני שומע גם בבית,
ולמה לי לצאת בשביל ציפורים?
"כי הן מצייצות."
אה.

אתה מתאמן לפעמים אם אתה מתאמן לנפח את השרירים,
ומארגן לעצמך, וזה לא פשוט, משהו לאכול
ואז אתה חוזר לעמדת השמירה שלך על הספה, עם הסיגריה, ליד
המאפרה
הו, איזה יום יפה היה לנו היום, לפחות לא שכחנו את הילדה שלא
נולדה באוטו
באמצע החום והיא מתה.
וגם האישה שלא התחתנת איתה לא מבלבלת את המוח,
וגם הילדים די בשקט, ואין בעיות והם לא צריכים כלום,
כי הם לא נולדו.
ואיזה קשה היה בעבודה, כל היום להתרוצץ ולסדר את המאפרה מול
הסיגריה.
ולא צריך ללכת למוסך כי אין אוטו, בגלל זה גם לא שכחת את
הילדה, כי גם אין ילדה.

אבל טוב לנו - הם אומרים ונראים כמו פסיכוטיים,
"אנחנו במגננה מתמדת על משפחתנו, פרנסתנו וביתנו, צא בחוץ!"
לא רק שאני יוצא, אני גם טס-נס-רץ משם על מנוע טורבו
כי באמת, על מה יש לי להתלונן?

הקפה? המקלחת? הכושר? האוכל? הבית? הליצנים?
הליצנים בטלוויזיה אני יודע בדיוק שהכול סתם שטויות, וככה גם
אומר ההיגיון הפשוט
באמת צריך לדבר רציני-רציני על דברים שגויים ולא נכונים
אנחנו דוקטורים לבילופים וזיוני שכל, ודיס-אינפורמציה.

רק חבל שלא הקמתי תחנת רדיו, זה הכול.
אולי פרסומות כי צריך להתפרנס, אבל איזה שירים...
כאלה שנותנים בעיטה בתחת ונתקעים ברקטום של הממסד,
וזה עושה לנו נעים....



כי איפה את עכשיו ועם מי ומה את עושה
לא לנצח אפשר להישאר חזק,
לא לנצח אפשר לזכור,
לאהוב

כי הדברים שקרו לי השפיעו
מה את יודעת,
מה
את לא היית ולא באת
לא היה איש ששם לי יד תומכת אמיתית
כשהאימא שלי מתה

איפה את היית כשהם השתלטו על הבית שלי,
כל אותם אוכלי נבלות
איפה את היית, את שהכרת אותה, אותי
איפה את היית כשממש ממש הייתי צריך אותך
איפה, בשם האלוהים, היית?!

כי זה באמת לא בסדר, ועוד יותר
ככל שהזמן עובר אני מגלה יותר
כמה העולם מכוער
ואני הופך מכוער
וגם את
וגם אהבתי

רציתי את טיפת האנושיות האחרונה שעוד נותרה
ממך
ולא היה
אני חיה
הפכתי לחיה
ואת לא היית לתת לי צלם אנוש, בת-זונה
איפה היית?!



תנשוך אותי, תנשוך חזק
ישר באבי העורקים, באם כל הוורידים
מצוץ את דמי עד הטיפה האחרונה,
אתה יודע שאני אוהבת רק אותך
הפוך אותי אחת ממך, עשה אותי כמוך
אני רוצה להיעלם בעולם הצללים
שם המוות הוא ידיד ואני לא אפחד עוד
ערסל אותי בגינת האהבה והתשוקה האפלה שלך,
ולא אפחד עוד לעולם
כי אינני, ואינני עוד
ולך אהיה הנחשקת המסוכנת המפתה
מה טעים דמי על לשונך, טעם אותו
נקב בניביך
אני מחכה, כבר שנים אני מחכה
קח אותי מכאן, קח אותי איתך,
איש האופל והצללים...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תן לי 50 גרם.
קסוס, לא
מעורבב.



James Bong


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/6/13 15:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מומי מרקס

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה