אני מתעורר ב-אל.אי
פותח את החלון ורואה את עצמי
עומד עם בלונים על שפת המדרכה
ומחלק מצופים לילדים העניים של ההורים העשירים
ומרחוק שואגת הרוח הסגולה חרציות לבנות
הבטחות של מוות ותחינה,
רגע מאושר שלא יופר
וכל העולם מסתחרר בועה בתוך בועה
אני מוצא עצמי נזרק לתקרה, מתנגב ברצפה
נפלט מצינור המפלט אל תוך עולם הזוי
בו עצים מדברים ואדמה היא ים
ושוחה בין כל רגבי העפר אני מגיע אל מקום
ואין בו דבר מלבד אני עצמי, אפילו לא גופי
בפלא של פשטות אני מתפשט אפילו מעצמי
ואני כלום אין אני אין לי אני ואין אני בעצמי
ובנפול הסערה כמתגלגלת רוח חשוכה נוקבת
וייסורי ביעותים מתגלגלים לתוך הסוליה שלי
בנפול האזדרכת על הדרך בוערת אש זיקוקים
ומתווה את הדרך אל המסך הבא לראות שם דברים
גם אני רוצה להעמיד פנים שאני מישהו אחר
יותר קרוב לעצמי, יותר חזק ומגובש
אבל המסך מתאדה ונותר אני בעצמי
ואני אין אני אין לי עם עצמי מי אני
רוח מתפשטת מחליפה צורות של גוף אישה
וירח בוער לי בפי-הטבעת כמו פתחו אותי עשרים סינים
מלקט את המטבעות מהרחוב, ליד צנצנת זכוכית
ולא טוב אני אומר להיות אדם לבדו
אבל הוא לבדו בין כה וכה
וזה שיר עצוב וזה שיר שמח
כמו ריקוד לאור ירח
כמו באטמן וג'וקר נלחמים על מהות היקום
כמו ספיידרמן מזדחל על הקירות וסופרמן מזמזם כיתוש
והצל שלי נופל לפניי נטמע באדמה כמו דשן הוא לה
ואין לי מה לעשות רק להגות את שמה
בטרם תשכחני אותה מחלה
בטרם תשכחני אותה תרופה
הזמן מיטלטל הלוך ושוב קדימה אחורה
נכנס ויוצא מבועות חורים שחורים
את עצמי ביקשתי ב-אל.אי ולא הכניסוני בשער
וכעת אני קבצן זקן ומשוגע ברחובות ירושלים העתיקה
פורט לפרוטות את נשמתי ואת כספי
שורט על לבי פירור על פירור של לחם לגוף ולנשמה
והם אומרים לי שיכור אתה, מה הם יודעים
לכו תזדיינו, אני קורא, הם ילדים דפוקים
משהו לא בסדר העניינים מתחממים
אחד חובט בי בקורת-עץ בראש
הראש מאבד את עצמי
אני נעלם.