לבמה התקרבה בחורה צעירה וכחושה עם שיער אסוף. האולם היה מלא,
ובין השורות ובמעברים עמדו זקופים 'הסייענים', מחויטים בחליפות
בצבע ירוק כהה. לרוחבו של הקיר האחורי היו פזורים שולחנות עץ
ארוכים, ו'המרשימים', שישבו מאחורי הערימות המהודקות של טפסי
המידע וההרשמה, ליוו גם הם בדריכות, כמו יתר הנוכחים באולם, את
צעדיה המהוססים. הסערה בחוץ התגברה ומבעד לחלונות המלבניים
השקופים ניתן היה להבחין בהבזקי הברקים ובפתיתי הברד הניתזים
על הזגוגיות.
המנחה הייתה גבוהה. שיערה הפזור היה צבוע בשחור וקווצותיו
המפוצלות נגעו קלות בדש הצווארון. מקצתן אפילו גלשו עוד יותר
למטה, לכיוון החזה ומעט ימינה, היכן שהיה מוטבע הסמל האדום-לבן
של "הפורמולה -לחיות בעוצמה". המכנסיים השחורים ההדוקים
והחולצה המכופתרת עם הצווארון הגבוה שיוו לה מראה מכובד
והבליטו עוד יותר את נוכחותה המרשימה ממילא. היא ישבה זקופה על
הכסא המוגבה שעל הבמה המוגבהת, כשלפניה סטנד נחושת עליו הייתה
מונחת פתוחה החוברת של מתווה הסדנא, שבה היא נעצה את עיניה
בזמן ההמתנה לבחורה. לבסוף נעמדה הכחושה על הבמה, בצידה השמאלי
והמונמך שהיה מיועד למבקשי האימון מבין הקהל. היא אחזה
במיקרופון ביד רפה, ואם נשמה בכלל, היו אלו נשימות פנימיות,
גלויות לריאותיה הקטנות בלבד. המנחה הרימה את עיניה והישירה
מבט שקט וממוקד לעבר מאות זוגות העיניים שבקהל, ואז סובבה את
הראש, מפנה מבט דומה לכיוון הבחורה.
"שמך, יקירה?"
"שפרה", הבחורה ענתה בקול חלש, ראשה עדיין מורכן.
" ובאיזה נושא תרצי לקבל אימון, שפרה?" שאלה המנחה, ובזמן
שחכתה לתשובה השקיעה שוב מבטה בחוברת, סורקת בעיניה את עיקרי
השלבים הבאים. חלפו מספר שניות עד שפתחה הבחורה את פיה. חלק
מהקהל כבר החל לנוע חסר סבלנות על כסאות הפלסטיק הלבנים,
ובחורה אחת מלאה, עם שיער קצוץ בצבע פלטינה בוהק, סיננה ספק
לעצמה: ' נו יאללה, שתענה כבר זאתי..' .
לבסוף החלה הכחושה לענות. " אה....זה לא...זה..." הפה הקטן שלה
נראה מיוסר מגודל המאמץ לדלות מגרונו את המילים המתאימות.  "זה
קצת מורכב... זה... זה לא ממש משהו ספציפי, זאת אומרת - אולי
כן, אבל זה...זה הרבה דברים... מין גוש ענק כזה שיושב
בתוך...אה...אני לא בדיוק יודעת.." הצליחה בסוף לסיים את המשפט
ונשמה.  העיניים שלה נותרו חצי עצומות כשל בן אדם מותש. המנחה
הביטה בה בעיניים חומות מלאות ואמרה בקול רך וברור: "אני
מאמינה שאת כן יודעת, יקירה. לא נוכל להתקדם לשום מקום אם לא
תהיי יותר ספציפית. תבחרי תחום אחד בחיים שבו את מבקשת אימון.
אני לא יודעת לאמן אף אחד בהרבה תחומים ביחד..."  
"פשוט לא טוב לי בחיים!" נמלטה לפתע מהבחורה זעקה מרוסקת,
והמילים נורו מגרונה באבחה, כאילו המתינו בשורה במחסנית הלוע
עד שמישהו ילחץ על ההדק. המנחה דממה לרגע, ואז סובבה את ראשה
לאט לכיוון הנוכחים באולם שתלו בה עיניים מצפות.
"לא טוב לי בחיים...לא טוב לי בחיים...". היא דיברה לאט,
מטעימה כל הברה והתחלה של חיוך החלה להתמרח על שפתיה הרחבות.
"תסלחי לי לרגע, שפרה," אמרה מבלי להסב ראשה אליה. " אבל כפי
שאנחנו כבר יודעים, כל אימון על הבמה הוא גם אימון עבור כל
השאר באולם." ואז היא מתחה את הראש כלפי התקרה, מעפעפת קלות
בעיניה ומעבירה את האצבע המורה על השפתיים כמתחבטת בשאלה. " לא
טוב לי בחיים... מה זה אומר בדיוק? הממ...אולי שאנחנו רוצים
לברוח מאחריות על החיים שלנו?  אולי שאנחנו מאוהבים בסיפור הזה
של אני קורבן? אולי שבעצם ממש נוח לי וטוב לי במקום הבטוח הזה
של ה-לא טוב לי?" רחש לא נשמע בקהל וחלק מהראשים הנהנו
בהזדהות.  "תכירו, אנשים יקרים", המשיכה והגבירה את קולה. "
משפחת 'לא טוב לי בחיים', משפחה מרובת ילדים. מכירים את האחים
התאומים, גאוות המשפחה: 'זה כל כך מורכב' ו-'אני לא יודע' ?
ותכירו גם את אחותם הקטנה 'אני ממש מבולבלת'... והתינוקות
החמודים 'אי אפשר להסביר את זה' ו- 'אתם בחיים לא תבינו אותי'
-  איזה מתוקים, אה? " צחקוקים וגיחוכים גדשו את חלל החדר
ואפילו המרשימים מאחורה שכבר הכירו היטב את משפחת 'לא טוב לי
בחיים' מסדנאות קודמות, התקשו להתאפק ונדו בראשם אגב גיחוך.
שני סייענים גבוהים הסתודדו והחליפו הלצות בפינת האולם,
והאווירה השתחררה והפכה למבודחת. ואז הרצינה באחת הבעת פניה של
המנחה, ושקט מתוח שוב ירד על האולם.
"שפרה יקירה," היא הטתה ראשה שמאלה. אנחנו לא עוסקים כאן
בניתוחים עמוקים. בשביל זה קיימים פסיכולוגים. אנחנו פה בשביל
לגלות עולם חדש של אפשרויות. אנחנו פה בשביל לחיות בעוצמה,
ליצור לעצמנו את החיים שאנחנו אוהבים. לא מעניין אותנו להבין-
מעניין אותנו לפעול. לא מעניין מורכב- מעניין פשוט. לא מעניין
כללי- מעניין ממוקד. מבינה, חומד?" שפרה הנהנה ללא קול, ונראתה
חסרת הבעה כמו בובה ישנה שראשה מונע מעלה מטה ביד של ילדה
משחקת. " תבחרי תחום בחיים," אמרה המנחה בנימה סבלנית אך
עניינית. "תחום שבו היית רוצה ליצור את עצמך מחדש," היא
המשיכה.
"אני לא ממש מבינה..." מלמלה שפרה בחצי פה.
"החיים שלנו מורכבים מתחומים שונים, נכון?" המנחה הסבירה. "יש
למשל את העבודה, את הזוגיות, חיי פנאי, יחסים עם חברים, יחסים
עם ההורים וכ"ו - תבחרי תחום אחד שבו את מרגישה חסרת עוצמה. זה
לא כזה מסובך."
העיניים של שפרה נראו מתאמצות והיא גלגלה אותן לכל הכיוונים. "
אה... אה... זה לא... אני לא יודעת...יש כל כך הרבה... " המלאה
עם השיער פלטינה שישבה ממש במרכז האולם, הליטה את עיניה ופיה
בכפות ידיה, מסננת מבעדן: " אלוהים אדירים....זה פשוט לא ייאמן
הבחורה הזו..." המנחה שילבה את ידיה, זקפה צוואר זקוף ממילא
והבליטה חזה בולט מטבעו. כך עמדה שעה ארוכה, לוכדת את שפרה
במבטה, מונעת ממנה כל דרך מילוט.
וכן- היא הייתה מודעת לחלוטין להתפתלויות שלה. והיא גם לא
הייתה אדישה כלל לייסורים שלה. אבל היא גם הייתה מאומנת.
מאומנת עד כאב. שנים של סדנאות ותרגולים אין סופיים הכשירו
אותה לאותו רגע קסום ועוצמתי, הרגע שבו תעמוד על הבמה כמנחה
הראשית בסדנת המבוא של הפורמולה: 'לחיות בעוצמה'. והיא הייתה
עד כדי כך מאומנת, שהכירה ולמדה לעומק, גם על בשרה, את כל
השקרים והסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו רק כדי להמנע מתמורה,
להמנע מהחיים, להמנע מלפגוש את העוצמה האמיתית שבתוכנו. 'חוסר
האותנטיות שלנו', אם להשתמש בלשון מקצועית סדנאית. היא זיהתה
כל מצוקה אך סירבה להזדהות; התייסרה מכל התייסרות, אך לא אפשרה
לכאב לחדור מבעד לאיברים החיצוניים. אחרת אי אפשר לעזור להם,
מי כמוה יודע; היא חשה חמלה כלפי החלשים אך גם ידעה לנער אותם
במשפטים פסקניים ונעדרי חמלה. פסיכולוג הוא כמו מראה שמשקפת
לנו במדוייק את עצמנו, זאת ידוע לכל. אך היא - כך נהגה לחשוב
על עצמה, היא למעשה פסיכולוג משודרג. פסיכולוג על, ניתן לומר.
כי כל מי שנוכח בסדנא שלה, לא רק שזוכה לשיקוף כהלכתו, אלא
שמהמראה שלה גם מזנק שדון קטן ובועט לו חזק בביצים. אז נכון -
לפעמים הוא נופל ונותר שרוע מקופל על הרצפה למשך מספר שעות, אך
בסוף הוא קם מחוזק, עוצמתי מתמיד ופתוח סוף סוף לחיים אחרים,
לעולם חדש של אפשרויות. ועכשיו - כשהיא ניצבת כך זקופה ושלובת
ידיים מול ומעל הבחורה הנרפית והכחושה הזו, ברור לה היטב כי
הצלחת הסדנה תלויה בכך שלא תוותר לה. כי אם תוותר לה - תוותר
גם זו לעצמה. ואם זו תוותר לעצמה - יוותרו לעצמם גם שאר
הנוכחים בסדנה. ולא היא, אחרי כל השנים והמאמצים וההתפתחות
והגדילה, תהיה אחראית לסדנה שלמה שבה כולם מוותרים לעצמם. כי
הייעוד שלה בחיים זה להעניק עוצמה. ובשל כך אסור בשום אופן
לוותר.


"אני מחכה, חומד," שברה המנחה את השתיקה, ובעיניה התמעט הרוך
שהיה נטוע בן קודם. "כולנו מחכים, " הוסיפה והדגישה. הדף
הרעמים כמו איים לבקע את הזגוגיות הרועדות ודבר עדיין לא זע
בפניה של שפרה. עיניה היו נעוצות בגובה החזה של המנחה ומעט
ימינה, ממש מעל הלוגו של הפורמולה, שם נח לו תג השם עליו היה
מוטבע באותיות נחושת זוהרות השם 'צליל מיתר'.  היא נזכרה
בויכוח הסוער שהתנהל בקפיטריה בהפסקה הקודמת בין הבחורה המלאה
עם השיער פלטינה ואיזה בחור ג'ינג'י גבוה עם חיוך ציני.
הג'ינג'י אמר שאין מצב שצליל מיתר זה השם האמיתי של המנחה
ובטוח שמדובר בשם מפוברק, כמו השמות האלה שממציאים בסדנאות
בהודו. ואילו הפלטינה פשוט היסתה אותו בכעס וטענה כי "כאן זה
לא הודו וכל הבולשיט הרוחני הזה. פה מדובר בטכנולוגיה מדעית של
ממש שכבר שינתה את החיים של מליונים, ולא ממציאים סתם שמות.
כאן תמיד משתמשים רק בשם האמיתי. וחוץ מזה," היא הוסיפה,
"כשאני שומעת את המילים שיוצאות ממנה, זה ממש מרגיש לי כמו
נגינה של נבל, וכנראה שככה נשמעים צלילים של אמת. אני גם בטוחה
שאלוהים, זה שרואה עבר, הווה ועתיד בו זמנית, יודע לחלק שמות
מתוך נבואה."
שפרה דווקא נטתה להסכים יותר עם ה'גינג'י, אפילו שהיה פחות
מנומק. אבל כמובן שהיא לא התערבה ורק נסתה לשדר לו הזדהות
באמצעות חצי חיוך שהצליחה להפיק מתוך השפתיים הקטנות והחוורות
שלה. כמובן שהוא לא הבחין בו.
גם לה היה תג שם. פתק לבן שהיה מהודק בסיכת ביטחון לצידה הימני
העליון של חולצת הטריקו המקומטת שלה. היא קיבלה אותו מידי אחד
הסייענים בהתכנסות לפני הסדנה, והיה רשום עליו בעט כחול:
'שיפרה לוי'. היא רצתה להגיד משהו, אבל בסוף החליטה ש-'עוד
יוד, פחות יוד' - זה לא מה שחשוב כרגע. בטח שלא כאשר אולם שלם
תולה בה כעת עיניים מפצירות בעודה לכודה תחת מלכודת האישונים
הארורה הזו של צליל מיתר. תתרכזי, שפרה, זו ההזדמנות שלך,
תתרכזי, קחי אחריות פעם אחת בחיים שלך, היא נסתה לדרבן את
עצמה, אך המוח שלה רק התערבל והתערפל והתנודד כשיכור, עד שנחת
על תדר של ריק מוחלט.
"תני לי לעזור לך, שפרה חמודה, " נחלצה לעזרתה המנחה צליל
כשהבינה שהמתווה התקין של הסדנה נמצא בסכנה של ממש. "בואי
נתמקד למשל בתחום הזוגי. את נמצאת בזוגיות כרגע?"
"לא," נדה שפרה בראשה.
"ואת מעוניינת?"
"כן"
"אז מדוע אין לך זוגיות, אם יורשה לי לשאול?"
שפרה לא ענתה, רק משכה בכתפיה כמו ילדה קטנה שלא יודעת.
"כי ככה?" סנטה בה צליל בקול מלטף, מחקה בכתפיה את תנועת
המשיכה.
"כן,"  ענתה שפרה ומשכה שוב בכתפיה.
"אה..."  חייכה צליל גם היא עדיין אינה מוותרת על משיכת
הכתפיים.
חלק מהקהל המרותק החל לצחקק וחלקו האחר החל למשוך בכתפיו
בתנועות לא רצוניות.
"ובכל זאת?" ייצבה צליל את כתפיה, הרצינה מבטה ונקבה אותו
בשפרה.
" כי... תראי... זה קצת יותר מורכב מזה..."
" או, הנה זה שוב מתחיל... " הגבירה המנחה את קולה, מחווה בידה
בתנועה תיאטרלית לעבר הקהל המשועשע. שפרה קפאה במקומה והעור
החיוור שלה התנמר באדום והזכיר מעט בגווניו את הלוגו של
'הפורמולה'.
"למה אין לך זוגיות, שפרה?" צליל סירבה לוותר.
"כי... כי...זה לא שאני לא רוצה, אבל כרגע אני צריכה לפתור כמה
בעיות יותר דחופות והזוגיות אולי תגיע בהמשך"
"אהה.. אחר כך, מחר כך..." גלגלה צליל את המילים על הלשון .
"אני מבינה...כי כרגע את צריכה לפתור בעיות. את חייבת לפתור
בעיות! והחיים מתרחשים מחר, נכון שפרה? והיום פותרים בעיות!! "
היא סיימה את המשפט כמעט בצעקה ופנתה לקהל. "אתם מבינים, אלו
בדיוק הסיפורים שאנחנו כל הזמן מספרים לעצמנו. מחר, כשנפתור את
הבעיה ההיא, אחר כך, כשהעניין ההוא יסתדר - אז, או רק אז נוכל
להתחיל לחיות. ואז נמצא זוגיות, ואז נקים משפחה, ואז נפתח את
העסק שתמיד חלמנו עליו, ואז נהיה מליונרים, ואז נשפר את היחסים
עם ההורים שלנו, ואז נתחיל להנות מהחיים. ואתם יודעים מה קורה
בינתיים? אהה? אתם יודעים מה קורה בינתיים?"
"החיים מתבזבזים לנו," השיב בצהלה בחור צעיר ממושקף עם חולצת
פלנל משובצת שישב בשורה השלישית.
"בדיוק!"  המשיכה צליל." החיים עוברים לידנו ואנחנו עסוקים
בלפתור בעיות! אתם יודעים מה הסיבה שרוב האנשים מתעוררים
בבוקר? אהה? " הפעם היא לא המתינה לתשובה מהקהל ומיהרה לספק
אותה בעצמה. "הסיבה היחידה שרוב האנשים מתעוררים בבוקר היא רק
בגלל שהם לא מתו בלילה... ובאמת, אין סיבה לקום בבוקר אם כל מה
שיש הוא לפתור בעיות במקום ליצור עולם חדש של אפשרויות." היא
פנתה לעבר שפרה. " אז אני מזמינה אותך, שפרה, לוותר על הסיפור
הזה. את מוכנה לקבל את ההזמנה שלי?" שפרה הנהנה בראשה, כנראה
בתנועה מהוססת מדי לטעמה של צליל. "את מוכנה לקבל את ההזמנה
שלי?" חזרה על דבריה בטון תקיף יותר, והפעם שפרה נדה בראשה
בתנועה נחרצת.
"יפה," נחה דעתה של המנחה. "ועכשיו כשסיכמנו, בואי נחזור
לנושא הזוגיות. מה את עושה בעניין?"
"אה... אני מנסה אבל..."
"את מנסה אבל..." קטעה צליל את דבריה. היא הרימה ראשה, איתרה
במבטה את אחד הסייענים שעמד במעבר הסמוך לשורה האמצעית, וסימנה
לו בעיניה. הוא מיד ניגש אליה, מוסר בידה כדור גומי קטן ושקוף.
צליל מיתר נראתה מעט משועשעת בעודה מכדררת את הכדור על הבמה.
"אני מנסה, אני מנסה," היא המשיכה לכדרר בעודה ממלמלת כמו
לעצמה, אך בטון שמוודא כי כולם ישמעו. "שפרהל'ה, אני רוצה
שנעשה עכשיו דבר פשוט. אני אמסור לך את הכדור, ואת תנסי לתפוס
אותו." היא אחזה בכדור בידה הימנית וזרקה אותו קלות לכיוונה של
שפרה. מכיוון שהמרחק ביניהן לא עלה על מטר וחצי, פשטה זו את
ידה השמאלית לפנים, ותפסה בנקל את הכדור הקטן. היא אחזה בו
בבטחה, ואולי בפעם הראשונה מאז שעלתה לבמה חשה כי היא מבצעת
היטב את הנדרש ממנה.
"מה את עושה?" נשמע מיד קולה של צליל, עוד לפני שהספיק הכדור
לנוח בידה.
"תופסת את הכדור."
"ומה ביקשתי ממך?"
"לתפוס את הכדור, לא?"
"לא. מה ביקשתי ממך?"
"לתפוס את הכדור, לא?"
"לא." ואז פנתה לקהל. "מישהו יכול אולי להזכיר לנו מה ביקשתי
ממנה?"
מבוכה פשטה באולם. לתפוס את הכדור, לא? נשמעו מלמולים מהוססים
מבעד לשורות ומבטים תוהים הוחלפו בין הנוכחים. הבחור הממושקף
עם החולצה המשובצת חייך לעצמו, ולאחר שניות מספר הדהד קולו
הבוטח בחלל החדר וביתר את המבוכה. "ביקשת ממנה לנסות לתפוס את
הכדור."
את המילה 'לנסות' דאג להטעים ולהדגיש כראוי כדי למנוע אף סיכוי
קלוש של חוסר הבנה.
"בדיוק," חייכה לעברו המנחה בשביעות רצון, מתעלמת, כמוהו
בדיוק, מכך שהיה מוכר לה מאחת הסדנאות הקודמות שהעבירה.
"ביקשתי ממך רק לנסות לתפוס את הכדור," החזירה מבטה לכיוון
שפרה. "למה תפסת אותו?" שפרה מוללה את הכדור בידה, עיניה
נעוצות בו, ולא ענתה. "נו, אני מחכה," הקשתה עליה. אין תגובה.
"טוב, מסרי לי את הכדור חזרה בבקשה," זרקה לעברה בקוצר רוח.
שפרה עשתה כמצוותה. "אני חוזרת שוב, שפרה. אני אזרוק לך את
הכדור ואת רק תנסי לתפוס אותו." היא זרקה לעברה את הכדור, ושוב
- ידה השמאלית של שפרה נפשטה קדימה בתנועה אינסטינקטיבית
והכדור הקטן נבלע בתוכה. "מה את עושה?" סיננה לעברה שנית. וכך
חזר על עצמו המחזה הביזארי של 'זריקה-תפיסה- שאלה-שתיקה ' ארבע
פעמים נוספות. לצופה מהצד קל היה להבחין בהיבט הקומי של
ההתרחשות החוזרת הזו. ובאמת - חלק מהנוכחים פשוט ירדו על
גחונם, אוחזים בבטנם, כובשים את צחוקם עד דמעות. גם שפרה כבר
החלה לחוש כיווצים בשרירי הדמעות, ובפעם החמישית היא כבר תפסה
את העניין ונמנעה מלתפוס את הכדור, מאפשרת לו להשמט מידה. "או,
סוף סוף," הפיס הכדור המתגלגל על הבמה את דעתה של צליל.
"אני מתנצלת אם נגרמה לך מבוכה," פנתה אליה בנימה נטולת
התנצלות. "אבל היה לי חשוב להבהיר את הנקודה. וזו לא רק את. כל
מי שצחק כאן לא צחק עליך. הוא צחק על עצמו. זה היה צחוק של
שחרור. צחוק של הקלה. מהסוג שאנחנו צוחקים כאשר ברגע מזוקק אחד
נשקפת לנו מהמראה שמציב בפנינו האחר דמותנו האמיתית שלנו. כי
ככה אנחנו פועלים. אנחנו מציבים לעצמנו מטרה ואז אנחנו מנסים.
משתדלים. וכשמנסים - לא באמת אפשר להשיג כלום. לא ניתן לנסות
לתפוס את הכדור. נסיון זה סוג של הוויה, הוויה של נרפות, ומי
ששרוי בהוויה כזו לעולם לא ישיג דבר. וגם למילים שלנו יש
משמעות. הן יוצרות מציאות. וברגע שאת, שפרה, או כל אדם אחר
כאן, תפסיקו לוותר לעצמכם ולהשתמש בביטויים כמו 'אני מנסה', רק
אז יתחילו להתרחש הניסים בחיים שלכם. רק אז תוכלו להפתח
לטרנספורמציה אמיתית. את רוצה, שפרה, להפסיק להשתמש בביטוי
'אני מנסה' ולהחליפו בביטויים יותר עוצמתיים. 'אני משיגה',
'אני מצליחה', למשל. או אולי אפילו 'אני האפשרות של... " אבל
לזה נגיע עוד מעט. ברור, חומד?"
וכאן פסקה מדיבורה, ושעה ארוכה השקיפה דוממת על הקהל באולם,
מאפשרת למילותיה לחלחל פנימה ולמערכת העיכול המנטלית לבצע את
פעולתה. המבול הכבד שלא פסק מהבוקר צמצם עצמו לקילוחים דקים,
ולצלילי ליטופן של הטיפות את הזגוגיות, נראה היה כי כל אחד
באולם עובר, בדרכו שלו, תהליך של עיבוד והפנמה. חלק מהנוכחים
עצם עיניים וישב בדממה, חלקם האחר אף ליווה את עצימת העיניים
בנשימה ארוכה והטיית הראש לאחור, והשאר נותרו נטועים במקומם
בעיניים פקוחות, כאשר רק אישוניהם הנמרצים מסגירים כי משהו
גדול ואחר מתחולל בתוכם. הבחורה המלאה עם השיער פלטינה, שהיתה
בין הראשונים ששבו מהמסע הפנימי הזה חזרה לאולם, תרה בעיניה
אחר אובייקט מתאים לחלוק עימו את חוויותיה. לבסוף תפסה מבטו של
אחד הסייענים שעמד במעבר, ולאטה לעברו בתנועות שפתיים מוגזמות:
"אין... תותחית... פשוט תותחית המנחה הזו!" הסייען לא ענה, רק
הנהן בחיוך של הסכמה, כמו אומר: אני יודע.


צליל מיתר חשה כי הגיע הזמן. היא סרקה בעיניה את חוברת המתווה
שהיתה פתוחה לרווחה על גבי סטנד הנחושת, ודפדפה מספר עמודים
קדימה עד שנעצרה בעמוד שכותרתו: "אני האפשרות של..."
"את יום אתמול סיימנו עם ההבנה שאנחנו, בני האדם, נוהגים לשייך
לכל דבר ועניין בעולם משמעות באמצעות הסיפורים והפרשנויות
שלנו, אבל האמת היא שהכל ריק וחסר משמעות בעולם הזה. " היא
הרימה את עיניה כדי לוודא שכל המבטים חזרו אליה והמשיכה בקול
מוגבר. "אז מתוך זה שהכל ריק וחסר משמעות, מהן האפשרויות
הפתוחות בפנינו?"
"הכל," צעקו הפעם גרונות רבים מהקהל במקהלה.
"ומתוך זה שהכל ריק וחסר משמעות, מה כל אחד מאיתנו יכול
להיות?"
"כל מה שהוא רוצה!" רעם הקהל פה אחד בקול משולהב.  
היא סובבה את ראשה בפתאומיות לשמאלה. "ואת, שפרה, מה את רוצה
להיות?" המבטים שהיו נעוצים ישירות במנחה סטו מעט ימינה
בתמיהה, כמו נזכרים שבזמן שהספיקו לצאת למסע רחוק ובחזרה,
ניצבה שם כל העת, דוממת וממתינה, בחורה כחושה אחת.

שפרה לא היתה מוכנה. וכשהיא לא מוכנה היא צריכה לחשוב. היא
זקוקה לזמן. כי בשליפה היא עוד עלולה לפלוט מילים מביכות. אולי
אפילו משהו בסגנון: 'אני עדיין לא סגורה על זה שאני בכלל רוצה
להיות'. אבל גרון חכם יש לה לשפרה, גרון שמסרב להעכיר לשווא את
אווירת נאום הכיכרות שתססה באולם. ומתוך תבונת הגרון, בקעו
ממנה לאחר מספר שניות המילים הבאות, ואפילו בפאתוס הראוי:
" אני רוצה להיות אני!"
דממה. קול צליל לא נשמע באולם, כמו גם קולה של צליל. ניכר עליה
כי אולי בפעם הראשונה בסדנה היא היתה נבוכה. משהו ביציבת
כתפיה, שנשמטו מעט כלפי מטה, אף העיד על תחושה לא מוכרת של
חוסר אונים. אבל היא היתה מאומנת. מאומנת להחריד. במשך שנים
למדה כיצד לזהות את התחושה הבלתי מתקבלת על הדעת הזו כשהיא מכה
בה, ואז - לגייס ממעמקיה את מלוא העוצמה הדרושה, וליצור מחדש,
באופן בלתי מתפשר, את מה שהתכוונה ליצור מלכתחילה. לפיכך
התעשתה מיד, הרימה כתפיה, חייכה לעבר הקהל ואז לעבר שפרה,
ופנתה אליה ברוך: "זה מצויין, שפרה מותק. את רוצה להיות את. גם
אני רוצה להיות אני. כולנו רוצים להיות אנחנו. אבל אנחנו
עוסקים כאן בליצור את עצמנו מחדש. ליצור מחדש את האני שלנו.
להגדיר אותו מחדש ואז ליצוק לתוכו, מתוך הריק והחסר משמעות, כל
מה שאנחנו בוחרים להיות. אז במה את בוחרת, שפרה? מה את רוצה
להיות?"
אלא שהפעם כבר חששה צליל להסתכן בתשובתה של זו, ולאחר שאפשרה
לה מתוך נימוס לחכוך בדעתה המהוססת למשך שניה או שתיים, המשיכה
בעצמה. "אני יכולה להציע לך משהו?" שפרה נדה בראשה בהקלה. "מה
דעתך ליצור את עצמך כאפשרות של עוצמה ושמחה?" היא תלתה בה
עיניים שואלות אך שאינן דוחקות, מאפשרת לה את השהות והמרחב
לעכל את האפשרויות החדשות והמרגשות שזה עתה הונחו לפתחה. אך לא
היה בכך צורך כלל. שפרה נדה בראשה מיידית. (למעשה ראשה לא פסק
לנוע עוד מהשאלה הקודמת). תגובתה המהירה של שפרה, כמו גם
המהומי ההסכמה וההתפעלות מחדות אבחנתה שרחשו מבין השורות,
הוכיחו לצליל שגם הפעם פגעה בול. שביעות הרצון ניכרה על פניה
והיא פנתה לקהל בנימה חגיגית.  
"ועכשיו, חברי היקרים, הגענו ללב הסדנה: יצירת הטרנספורמציה
האישית. כשאנו מדברים על טרנספורמציה אנחנו לא מתכוונים
לשינוי. ממש לא. שינוי מתבסס תמיד על האני הקודם, המוכר,
וככזה, הוא תמיד נועד לכישלון. שינוי יכול להתבצע רק בכלים
המוכרים לנו, אותם כלים שכשלו שוב ושוב, ומשמעותו היא למעשה
עוד מאותו דבר. אבל טרנספורמציה, לעומת זאת, היא יצירה מחדש
מתוך מצב של ריק מוחלט. אתם לא רוצים להיות יותר שמחים, למשל,
כי אז מי שיירתם למשימה הוא האני הקודם, שאינו יודע להיות שמח.
הוא מורכב מכל החוויות שצברנו, הזכרונות שלנו, המסקנות אליהן
הגענו, נסיון החיים שלנו, הפרשנויות והסיפורים שאנחנו מספרים
לעצמנו. וכל אלו לעולם יחסמו כל סיכוי לשינוי, בין אם מדובר
בשמחה, שלווה, קלילות, עוצמה או כל אפשרות אחרת. אבל דמיינו את
האפשרות לברוא את עצמנו כרצוננו מתוך לוח חלק, ערומים לחלוטין
מתכריכי העבר החונקים. לא יותר או פחות מבעבר, לא להשתנות, אלא
לחיות מעתה והלאה בהוויה אותה אנו בוחרים לעצמנו. פשוט כי ככה
החלטנו. זוהי בדיוק הטרנספורמציה. וכשהיא קורית, וכש-היא
קו-רית" היא הדגישה וחגגה כל הברה, מותירה את מילותיה לרחף
לרגע באוויר, ומיד צללה לנחיתה. "או אז... או אז מתרחש לו הקסם
הגדול!!"
היא הותירה מולה דבוקה של פיות פעורים ועיניים חמדניות המבקשות
לעצמן דבר אחד בלבד: את הקסם המופלא הזה, את הטרנספורמציה.
במיומנותה כי רבה, המתינה עד שהחמדנות תזמן לביקור את בנות
בריתה, הסקרנות וקוצר הרוח, והמשיכה.
"אז אתם בודאי כבר חסרי סבלנות ומתים לדעת כיצד ליצור
טרנספורמציה בחיים שלכם. ובכן... הסוד הגדול טמון בדבר אחד
בלבד: במילה. המילים שלנו יוצרות מציאות ומביאות להתגשמות
בעולם. אבל עבור טרנספורמציה נדרש דבר החזק מסתם מילה, נדרשת
הצהרה. ההצהרה נבדלת מכל אסופת מילים אחרת בכך שהיא מצהירה על
מצב קיים. חד וחלק. היא אינה מתנצלת, אינה מטילה ספק, אינה
משתדלת. לעולם לא יסתננו לשורותיה אם ו-אולי  ו-אחר כך. היא
אינה תלויה בדבר אחר שיקרה או שלא יקרה. היא פשוט מצהירה על מה
שזה. "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" - כך נברא האור. בהצהרה
חדה וברורה. אלוהים לא אמר: ' מחר, אם אני ארגיש טוב, ואם
אצליח לפתור עד אז כמה בעיות דחופות אחרות שמעיקות עלי, אז יש
מצב, אם כמובן זה יתאפשר מבחינה טכנית, ואם המלאכים המעצבנים
לא יביעו התנגדות, ואם גם השמש התחמנית הזו לא תבריז לי שוב
פעם, אז אעשה כמיטב יכולתי להביא קצת אור לעולם'. ממש לא! הוא
פשוט אמר- יהי אור!  אתם הבנתם את זה?" היא פנתה לקהל. "ואת
הבנת את זה?" היא פנתה לשפרה. ואז חייכה. "טוב יאללה, חמודה,
בואי תסדרי לעצמך אור גדול...." שפרה תלתה בה עינים תוהות,
והמנחה הסבירה. " מקודם בחרת באפשרות של עוצמה ושמחה, נכון? אז
עכשיו את תצהירי על כך לאזני כל האנשים כאן. הנה, אני אדגים לך
ולכולם איך צריך לעשות את זה." היא קמה מהכסא, פסעה צעד אחד
לכיוון הקהל, נמתחה ונזקפה, שאפה מלוא אוויר פנימה, ונשפה
החוצה הצהרה.
" שמי צליל מיתר, אני האפשרות של חמלה ונתינה, וזו מי שאני!"

היא קדה קידה קטנה לקול מחיאות הכפיים באולם ואז החוותה בידה
הימנית לעבר שפרה, כמסמנת לה שהגיע תורה. שפרה פסעה גם היא צעד
אחד קדימה, אך גופה נותר רכון ונשימה לא עברה בו. "שמי שפרה
לוי אני האפשרות של עוצמה ושמחה וזו מי שאני?" היא סיימה ונשמה
לרווחה על שהצליחה לזכור את המשפט במלואו.
"מישהו כאן האמין לה?" פנתה מיד צליל לקהל.
"לאאאא!" רעם באולם קול גדול.
"אז הנה העניין," המשיכה. "כדי שההצהרה תקבל תוקף ועוצמה, על
המצהיר להיות אחד עם ההצהרה שלו. אי אפשר, שפרה, ליצור עוצמה
ושמחה כשכולך משדרת הוויה של נרפות ודכדוך. את רוצה לרתום את
השומע לאפשרויות החדשות שאת יוצרת לעצמך. ולשם כך הוא חייב
להאמין לך. את חייבת להיות ההצהרה שלך. ברור? אז יאללה, עוד
פעם. יהי אור!"
מכאן ואילך נראתה ההתרחשות על הבמה כלקוחה משיעור בבית ספר
למשחק. הבחורה הנרפית מנסה את כוחה לשווא פעם אחר פעם, כאשר
המנחה מצידה זורקת לעברה הוראות בימוי כאלה ואחרות, מנווטת
נשימתה, מעצבת את גוון קולה, ואף ניגשת אליה ובמו ידיה מזקיפה
את גווה ומותחת את שפתיה לכדי חיוך עוצמתי.


ושפרה צייתה והפנימה. לפני שנרשמה לסדנה של הפורמולה היא
הפקידה נפשה וכספה כמעט בידי כל מטפל אפשרי, רופאים עם תעודות,
כמו גם מכשפות ללא תעודות. והיא כבר ניסתה כמעט הכל. כמעט כל
דוקטרינה פסיכולוגית על פני האדמה, כדורים לבנים קטנים עם
תופעות לוואי גדולות, שיקויים מרים מפרחים מתוקים, סדנאות של
אושו, סדנאות של המהרישי, לידה מחדש, מוות ישן (מגלגולים
קודמים), גדולי הצדיקים (החיים והמתים כאחד), חוצנים עם קול
מתכתי, ישויות עליונות לוחשות, סדנת נשימות מהאף, נשימות מהפה,
נשימות הפוכות, נשימות מהירות של כלב, נשימות מעגליות, מעגלי
נשימה, קלפים מצויירים, אותיות מקודשות, מספרים יודעי דבר,
גרגירי קופאין נבונים להפליא - היא לא בחלה בדבר.

לאחרונה אף עברה טיפול רוחני ייחודי של שליפת אמונות חוסמות.
לאחר שיחה קצרה, אך מאד ממוקדת, איתרה המטפלת בדייקנות את כל
האמונות החוסמות שבגופה, הניחה את שתי ידיה על ידה וקראה לסיוע
מכמה חברים נאמנים של מעלה, אותם כינתה 'השלפנים'. ושפרה ממש
יכלה לחוש את האנרגיות הרוחשות בה בעת שהאמונות נשלפות מתוכה,
כל אחת בתורה. היא יצאה מבקתת העץ בצפון בתחושה של הקלה גדולה.
פנים הבטן הקטנה שלה, שהרגיש לה כבד ודוחק בימים שבשגרה, כמו
ריחף בין הדפנות, ואז ממנה החוצה, לאוויר הפתוח. עוד בנסיעה
בדרך הביתה היא זמזמה לעצמה שיר שכתבה והלחינה בו במקום על
אמונות מרושעות שנשלחות לחלל.
למחרת שוב נפלה. כל החסימות שבו מהחלל, אכזריות מתמיד, והמטפלת
הסבירה לה בטלפון שזה כמובן היה צפוי. "תחשבי על עץ גדול עם
גזע מאד עבה של מאה שנה. עכשיו- נגיד ותשלפי מתחתיו את
השורשים. העץ עדיין יעמוד יציב זמן מה. אותו דבר את. השורשים
של האמונות אמנם נשלפו מתחתיך, אך הדפוסים הישנים, הרגלי
החשיבה, התחושות האוטומטיות, כל אלו עדיין יצוקים בך כמו גזע
עבה. ועכשיו את צריכה לכרות אותם באמצעות שינוי דפוסי החשיבה
וההרגלים הישנים. הבנת, נשמה?" ושפרה אכן בחרה לשנות את דפוסי
החשיבה ומיד הפסיקה לחשוב בכיוון של המכשפה הזו. ואז שמעה על
'הפורמולה לחיות בעוצמה', והבינה מקולגה בעבודה, שניכר עליה
שבאמת עברה מהפכה חיובית, כי מדובר בטכנולוגיה מוכחת, מדע
מדוייק, ולא עוד רפואת אלילים או העלאת גירה פסיכולוגית. והיא
ידעה עמוק בתוכה כי מלמעלה נשלחה לה הזדמנות נוספת, אחרונה
אולי.
.
לפיכך צייתה והפנימה בעומדה על הבמה, והיתה נחושה שלא לוותר עד
אשר תניח את דעתה של צליל. ואכן, השיפור ניכר מפעם לפעם,
מהצהרה להצהרה, עד אשר בנסיון השמיני זה קרה. היא נעמדה יציבה
אל מול הקהל, כתפיה מורמות, חזה מובלט, ארשת פניה מחייכת,
כאילו האצבעות של צליל עדיין מותחות את זוויות שפתיה, ותוך
ניצול מקסימלי של תנופת השאיפה הזניקה מתוכה הצהרה עוצמתית:
"שמי שפרה לוי, אני האפשרות של עוצמה ושמחה, וזו מי שאני!".
כמו בסרט אילם שתמונתו השתבשה והואטה להפליא, היא יכלה לחזות
באישונים של צליל כמעט מתפקעים בארובותיהם, ואת פיה נפער
למימדי ענק, עד שחששה להשאב פנימה. מרבד הראשים שמולה החל אט
אט להמריא כמסוק, כפות ידיים צמודות התפרדו ונפרשו ואז החלו
לצמצם מרחק מחדש, והיא עצמה את עיניה, מאפשרת לעצמה להתמסר
ולהתענג על מה שעומד לבוא. תשואות רמות. כל הקהל, כולל
הסייענים והמרשימים, נעמד על רגליו והריע ארוכות לבחורה כחושה
אחת שפשוט סירבה לוותר.
"אז אני מבינה שעכשיו אתם כן מאמינים לה, אה?" שאגה המנחה,
מפליאה כהרגלה לזהות מומנטום הגון של התלהמות. "כההההן, " שאג
הקהל בתגובה. " שימו לב, אנשים יקרים, איזו טרנספורמציה יכולה
להתחולל ברגעים ספורים בלבד, אם אנחנו רק מוכנים לוותר על כל
הסיפורים הישנים שלנו ופשוט להיות מחויבים לעולם חדש של
אפשרויות. תסתכלו עליה, " היא הצביעה לשמאלה. "שימו לב כיצד כל
הנוכחות שלה עברה טרנספורמציה. כיצד היא תופסת הרבה יותר נפח
על הבמה, וליחידי הסגולה מביניכם - כיצד ההילה שלה זוהרת פתאום
באור גדול."
היא פנתה לשפרה. "את קולטת מה קורה כאן?"
"כן," הנהנה שפרה, ובחלל הבטן החלה להפציע בה איזושהי תחושה
מטרידה שפשרה טרם נודע לה.
"ואיך את מרגישה עכשיו?"
"עוצמתית," השיבה את התשובה שנראתה לה המתאימה ביותר, על אף
שכתפיה נשמטו מרגע לרגע.
"ורואים את זה עליך," חייכה צליל והמשיכה." כרגע רתמת אולם שלם
לאפשרויות החדשות שלך. אולם שלם רואה בך עכשיו אפשרות של עוצמה
ושמחה. אבל זה לא מספיק. כדי ליצור בעולם שבחוץ את שפרה החדשה,
השמחה והעוצמתית, תצטרכי לדבר את זה ללא הפסקה ולרתום לכך עוד
ועוד אנשים שמכירים עדיין רק את שפרה הישנה. וכדאי לך להתחיל
עם המשפחה הקרובה, עם ההורים והאחים."
" זה רק אני ואמא."
"מצויין, אמא זה מצויין."
"זה מצויין," חזרה אחריה שפרה.
"אז מה הדבר הראשון שאת עושה היום בערב כשאת חוזרת מהסדנה?"
"מדברת עם אמא?"
"בדיוק. ולמה את מתכוונת לרתום אותה?"
"לזה שמעכשיו ועד לעולמי עד אני האפשרות של עוצמה ושמחה."
"היא מבינה עניין, הבחורה הזו," פנתה צליל לקהל בבדיחות.
"מי יודע, אולי בסוף את עוד תהיי מנחה...", הפטירה לעברה
בידידות ועם חיוך.
"מי יודע..." הפטירה שפרה בחזרה וללא חיוך.
המנחה השהתה עליה מבטה למשך מספר שניות, בעיניה הבהוב חולף של
מבוכה. ואז סובבה בפתאומיות את הכסא לעבר הקהל, היטיבה מעט את
צווארונה, נשמה נשימה עמוקה, התמלאה והתמתחה וניגשה ישר
לפינאלה. "אני רוצה שתתנו הרבה כבוד לבחורה האמיצה הזו. זה ממש
לא פשוט לעמוד ככה על הבמה לפני כולם ולחשוף את עצמנו, להפטר
מכל המסיכות וההגנות ופשוט לבקש עזרה, באומץ, בנחישות, ומתוך
המחויבות הגדולה ביותר לחיים שלנו ושל הסובבים אותנו."  היא
שלחה מבט לכיוון של שפרה. "אני רוצה להוקיר אותך, יקירה." ואז
הניחה את ידה הימנית סמוך למפתח הלב, את השמאלית סמוך לטבור,
נשמה עמוק ולחשה מבין שפתיה מילה אחת בלבד: תודה. שפרה נדה
בראשה והבינה שניתן האות עבורה לרדת מהבמה. וכך, לקול מחיאות
הכפיים הסוערות של הקהל שנעמד רובו ככולו על רגליו, היא שבה
למקומה, לכסא הפנוי בשורה הרביעית, הכסא הצמוד לזה של המלאה עם
השיער פלטינה. זאת מצידה, רכנה לעברה מיידית, מקרבת את פיה
לאוזנה.
"היית פשוט מדהימה!"
"תודה," הנהנה שפרה כמעט מבלי להזיז את הראש.
"לי בחיים לא היה ת'אומץ... מה-זה כל הכבוד לך..." היא ממש
נשפה באוזנה.
"תודה רבה"
"ורק שתדעי, אני מסתכלת עלייך עכשיו, ואת פשוט לא אותו בן
אדם."
"תודה," השיבה ונעמדה. ויצאה מהאולם.



הסדנה התקרבה לסיומה. בזה אחר זה עלו לבמה אנשים נוספים,
מצהירים על האפשרויות החדשות שבחרו לעצמם. קלילות, יוזמה,
שלווה, כוח, השראה, נדיבות, יציבות, זרימה, יצירתיות - כל אלו
ועוד זמזמו בין הקירות ויצרו באולם אווירה של השראה, אווירה של
הכל אפשרי. לאחר הפסקה קצרה, הוקדש השיעור הבא לחשיבות של
פריצת איזורי הנוחות בחיים, והסשן המסיים הורכב ממספר חלקים.
בחלק הראשון - סיכום חגיגי של עיקרי הסדנה והנחיות כיצד כדאי
להתנהל בימים הקרובים כדי לשמר גם בחוץ את העוצמה שנצברה
בתוכה; לאחריו -  הזמנה של כל הנוכחים לרתום ולרשום לסדנה כמה
שיותר אנשים שהם מכירים (או שמכירים פחות - המנחה התפארה כיצד
הצליחה פעם לרשום לסדנה את המאבטח של הבניין, אפילו שלא היתה
לו אגורה אחת על התחת וגם לא ידע מילה בעברית) - "כי ככל
שתצרפו יותר אנשים, כך גם אתם תתעצמו ותגדלו";  ובחלק האחרון -
הסבר קצר על סדנת ההמשך של הפורמולה שתיערך בעוד שבועיים:
'להיות בלתי ניתנים לעצירה.'  צליל הכריזה על הנחה משמעותית
ובלתי חוזרת לכל מי שיירשם לסדנה המתקדמת עוד במסגרת הסדנה
הנוכחית, ואז הותירה לסייענים את השהות לעוט על הנוכחים,
להיטיב במלאכת השכנוע ("שתף אותי, אחי, אם אתה ממילא מעוניין
עקרונית להרשם, אז מה בעצם עוצר אותך מלהרשם כאן ועכשיו?"),
ולהוביל את המשוכנעים אחר כבוד לירכתי האולם, שם כבר זכו להנות
מטיפולם המסור של המרשימים.
ולקול צלילי "Don't stop me now" של קווין, חיבוקים ארוכים,
מחיאות כפיים ממושכות ותחושה כללית של אופוריה - הגיעה לסיומה
עוד סדנה מוצלחת של הפורמולה.


צליל מיתר יצאה את דלת הבניין וצעדה לכיוון החניון. בחוץ היה
קר וחשוך. הגשם פסק לחלוטין, אך הרוח המשתוללת לא חדלה לרגע,
כמרמזת על הסערה הגדולה שחלפה או אולי דווקא על זו שבפתח.
היא היתה מרוצה, צליל. למעשה, הרבה מעבר לכך. היא היתה מסופקת,
שזה כבר כמה דרגות מעל למרוצה. ואנשים מן השורה נוטים לעיתים
לבלבל בין התחושות. אבל לא היא. היא כבר למדה מזמן כי האחת
ארעית, שטחית ופוחדת מכל רוח, ואילו השניה יציבה, מוצקה ומגעת
עד לשורשים. כמו ההבדל בין פאה והשתלת שיער, השתעשעה תמיד
בדמיונה. לפיכך, עוד מתחילת דרכה הסדנאית תמיד כיוונה רק לשם,
לסיפוק. ועכשיו היא בהחלט מרגישה מסופקת. ומדוע שלא תהיה? זה
עתה סיימה להנחות סדנה בת 280 משתתפים, ומי היה מאמין כי דווקא
היא, דלית שמחוני הקטנה מיקנעם, תהיה המקור וההשראה לכל הפלא
הגדול שהתחולל שם; שבהינף פיה המאומן תניע כל כך הרבה אנשים
לחיות חיים מתוך עוצמה. היש תחושת סיפוק גדולה מזו? כנראה שלא.
אולי רק התחושה שמותיר בה בעלה האהוב, חייכה לעצמה בעודה
מתקדמת לכיוון רכבה. את אישה מפליאה, אמר לה פעם. כששאלה
בפליאה מה כל כך מפליא בה, השיב כי כפי שהמילה 'להנשים'
משמעותה להפיח במישהו נשמה, כך היא מפליאה, על שום מנהגה להפיח
פלא באנשים. גם אתה בעצמך פלא לא קטן, אמרה, ובאותו רגע גמרה
בליבה כי זה יהיה בעלה. והיום יום שלישי, רחב חיוכה כשנזכרה כי
זהו יום הצעידה השבועית לאורך החוף עם אהובה.


היא הגיעה לחניית הסגל שבחזית החניון, שלפה את המפתחות מהתיק
ופתחה את דלת הרכב. כבר כמעט ונכנסה פנימה, אבל אז הבחינה
מרחוק, בסופו של הקטע הסלול וממש על קו התפר שבין החניון והשטח
המיוער שבקצהו, בהתקהלות גדולה של אנשים. צלילים גבוהים של בכי
שהתערבלו בנשיבתה הרמה של הרוח, הגיעו לאוזניה. היא החלה לנוע
לכיוון ההמולה כדי לברר את פשרה, אבל אז נעצרה. אם תוסיף לנוע,
חשבה, היא עלולה לאחר לצעידה השבועית עם בעלה. במשך שנים
הקפידו בקנאות לקיים את הנוהג הנפלא הזה שיצרו ביניהם, ולא
לסטות ממנו ויהי מה. 'יום שלישי הקדוש', נהגו לכנותו ביראת
כבוד. היא ידעה כי ההקפדה הבלתי מתפשרת הזו על זמן איכות משותף
היא הבסיס לזוגיות הכל כך מוצלחת שלה. היא גם ידעה, כתוצאה
מנסיונה רב השנים, כי כל נפילה מתחילה מוויתור קטן. מעיגול
פינות חסר משמעות לכאורה, מאיחור של דקה, משבירה קטנה של מילה
כתוצאה מהנסיבות. " אני מזמינה אתכם להיות נאמנים ומחוייבים
למילה שלכם, יהיו הנסיבות אשר יהיו. אני מזמינה אתכם להיות
על-נסיבתיים," נהגה לומר למאומנים שלה בסדנה המתקדמת. על כן
נעצרה וחזרה לכיוון המכונית. אם יש דבר שעליה לדעת, כבר תדע
אותו מחר. וגם היתה עייפה. מסופקת אמנם, אך עייפה. ואין כמו
טיול לילי עם הגבר שלה כדי להשיב לעצמה את כל האנרגיות שדימתה
כי הותירה עבור כל נזקק על במת האולם. והיא התניעה את הרכב
ונסעה.


ולולא נעצרה וחזרה בה, לו רק הוסיפה לנוע לכיוון היער, היתה
מגלה כי סרט לבן תוחם חלק קטן משטחו. ושמחוץ לריבוע התחום
עומדים הסקרנים ומציצים, ובתוכו- שלושה שוטרים ואשה מבוגרת
אחת. והיתה רואה את האשה הקטנה מתיפחת, ברכיה נוגעות באדמה
הבוצית וידה הימנית שלוחה לפנים, נאחזת בשרוולו של אחד מתכולי
המדים. והוא מלטף את ראשה בעודה גונחת שוב ושוב בקול שבור,
כמעט מתנצל: "אבל אני לא ידעתי שזה עד כדי כך.." ומן הסתם היתה
מבחינה בשמיכה האפורה הפרושה לצדם על הארץ, וייתכן ואף היתה
תוהה, שמא היא פרושה כך ישרה וכמעט מבלי בליטה בגלל שאינה מכסה
דבר, או אולי זה בגלל שמתחתיה שוכבת בחורה אחת כחושה במיוחד.