אני מתקשה לנשום. היא באה אליי בערב, לא שאלה מה. רציתי לדעת
מה, אבל היא לא שאלה. רק סקרה את הבית בעיניים בוחנות והתעכבה
הרבה על הטלוויזיה. "היא פועלת?" בלי להביט בי היא שאלה. "לא."
אמרתי, ופחד בלתי-מוסבר זחל מרגליי. "זה לא טוב..." היא מלמלה.
אני ניסיתי להסתיר את בושתי כשהיא המשיכה לשוטט בבית. היא
נכנסה לחדר המקלחת והסתכלה על הכיור. "אין מברשת ומשחת
שיניים..." היא מלמלה. ואז פנתה אליי בזעם "איפה המברשת ומשחת
השיניים!" וידה הכתה בדלת עד ש-כל הדלת הזדעזעה. "זה..."
ניסיתי להגיד, "כן, אני יודע איפה זה. במכולת, כן. ליד המדף של
נייר הטואלט. זהו. בדיוק שם." היא גיחכה, "תחכמוני... אני
אוהבת את זה... הו... כמה שאני אוהבת....!" וידה ליטפה את ירכה
החשופה. לאט-לאט זה קרה לי, התשוקה השתלטה עליי, לא יכולתי
להסתיר את זקפתי מתחת למכנסיי הבד הסינטטי הדק תוצרת טייוואן.
"הו..." היא חייכה והסתכלה על הבליטה שהכתיב איברי. "מישהו שמח
פה מאוד. מאוד שמח. למה הוא שמח. בגללי?" "שמעי, גברת חבצלת,"
ניסיתי נימה יותר אישית, "אולי החבר שלי כאן שמח מאוד
בנוכחותך, אבל אני לא. ואני זה שמכתיב פה את העניינים, לא הוא.
לכן אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה - קחי את הטוסיק הסקסי שלך
וגלגלי אותו למטה במדרגות. באמת. אני חושב זה עדיף." היא גיחכה
שוב, "הוא חושב שזה עדיף..." ואז הסתכלה אל בין רגליי. "אבל
אני לא חושבת שאני מדברת איתך בכלל. אני מדברת פה עם החבר שלי
חד-העין. נראה שהוא רוצה אותי כל-כך." היא התחילה לנגוע שם.
"נכון שאתה רוצה אותי? נכון?" ובמשיכה הפשילה את המכנסיים
וחשפה אותו. אור גדול ניתז אל החדר בכל גווני הקשת והילה רחבה
של קדושה שטף את פניה ממקל המשא. "כן!" היא דיברה אליו כמו אל
ילד קטן. "אתה רוצה אותי. אתה רוצה. כן. כן." "גברת חבצלת, אני
מבקש..." "שתוק! אף-אחד פה לא מדבר איתך וזה לא עניינך. זה עסק
ביני לבין השובב הקטן." שתקתי. היא ליטפה אותו בעדנה ודגדגה לו
את האשכים. "אנחנו נעשה חיים משוגעים, אני ואתה. נשאיר את האיש
הרע הזה בחוץ." ואז היא פירקה בעדינות את ההרכבה ולקחה את איבר
מיני איתה. "היי, תחזירי לי אותו!" צעקתי אחריה. "לא רוצה, ולא
רוצה!" היא קנטרה בילדותיות ושעטה מטה במדרגות. מיד הרמתי
טלפון. "משטרה? גנבו לי את הזין!" "איפה אתה גר, אדוני?" "איפה
קניתי את הרכב? בשמחה אני אגיד לך!"