המוסיקה מפרקת אותי לחתיכות. השמיים שחורים וגבוהים. רק לעיתים
רחוקות הם נראים גבוהים כל-כך. המוסיקה פורטת בעדינות על
האמביציות שלנו. היא מבטיחה לנו ש-מתי שנסיים את לימודינו
בפנימייה, נוכל, אם רק נרצה, לכבוש את כל העולם. לא אנחנו נהיה
אטומי-עיניים שנאנחים לעיתים קרובות מרוב חרא שמצטבר בנשמה.
אנו נהיה המנצחים הצעירים (לנצח) של החיים. עבודה קשה ומספקת.
זיונים פה ושם. טיפות שקופות של אהבה שתלחלח את נשמותינו.
מוסיקת האלוהים המענגת תמיד באוזנינו. הרגע הזה מבטיח לי ש-כל
אלה ששבויים בו עכשיו, בכוח המוסיקה והריקודים, יהיו תמיד
מאושרים. אפילו במפח-נפש תתנגן מערסלת וענוגה המוסיקה של
אלוהים שאומר לנו - "אני אוהב אתכם."

התקליטן בקצה החצר הרחבה הוא איש עם נשמה. המוסיקה האלוהית שלו
פזורה על-פני מאות קלטות שמונחות לפניו בתיבה רחבה שבנויה
להיסגר לצורת מזוודה. בכל קלטת צרוב שיר אחד. כל שיר יהלום.
הגוף רוקד, אבל בעיקר זו הנשמה שמשתחררת ומלקטת מוזות מהאוויר
בזו אחר זו. בחצר המנצחים בוהקת אליי כמו שושנה צפה על פני מים
- הנערה שאני אוהב. אם רק יבוא רגע בו אוכל להגיד לה שאני שלה.
הסבלנות המענגת בה אני מחכה חצי שנה שהסכר בינינו ייפתח. חלומי
חצי שנה הוא לנשק את שפתיה. להטביע אצבעותיי בשיערה הג'ינג'י.
להגיד לה - "אני שלך." ולדעת שהיא תגיד זאת גם לי. ואז אלוהים
ממש פה, בלב. שורף את נשמתי באהבה כה עזה שאצטרך לפרק את עצמי
בפליטת זרע כל ערב כדי שלא השתגע מרוב אושר. אלוהים, כמה היא
יפה.

לילה ממוטט. טירן ואלימלך נעים משני צדדיי כמו שיכורים. כאילו
הם בטריפ גרוע, אבל נהנים מהסבל מכיוון שיש בו טיפת רגש.
"נובלס, אחי," מחרחר טירן, "הסיגריה הטובה ביותר חוץ מאסקוט."
והוא שולף חפיסת סיגריות נובלס מהכיס כאילו הוא מוציא טבלייה
של זהב. "אחי," ממלמל אלימלך בהתמוגגות לטירן, "המוח שלי נמס."
טירן מרוצה. "חכה, חכה," הוא מחזיר, "עם הנובלס יהיה לך בראש
צמר-גפן במקום מוח." "אלוהים," מחזיר אלימלך, "זה יהיה
גן-עדן."

טירן מחלק לי ולאלימלך סיגריות תוך כדי הליכה. הוא מניח אחת
בפיו כמו תפילה, ומדליק לכולנו להבה בקצה הסיגריה. לאחר השאיפה
הראשונה הוא מתמוגג. "סוטול, אחי." "ירושלים עולה בלהבות."
מתפייט אלימלך. "יותר מזה," מחזיר לו טירן בפיוט משלו, "הכותל
המערבי מתמוטט." ואלימלך מתמלא אושר ואומר "כן, אבן אחר אבן."
"וכל אבן מלמליאן." נשפך טירן.

הסיגריה שאני מעשן גורמת למוחי לצוף. עוד מעט, רק עוד מעט, כבר
לא יהיה לי מוח בגולגולת. במקום זה יהיה לי שיר. אני מתמלא
פחד, אבל ממשיך לעשן. גם אם באיטיות.

"אתם רואים מלאך בשמיים?" שואל טירן. "כן," עונה אלימלך, "הוא
שחור משחור, ומכסה את כל השמיים." "הוא רוצה לקחת אותנו
למוות." אומר טירן. "ניתן לו?" שואל אלימלך המסטול. "נצטרך
להטיל מטבע," אומר טירן. "אם ייצא עץ - נמות. אם ייצא פאלי -
נטיל מטבע שוב עוד חצי שעה." "אתה גאון מזוין." אומר אלימלך.

אנחנו מגיעים לחצר החטיבה ויושבים על גדר האבן הנמוכה. טירן
מסתכל על בניין החטיבה. "תכיר," הוא אומר לאלימלך, "אלימלך -
בית-סוהר, בית-סוהר - אלימלך." אלימלך מסתכל על חטיבת הכלא.
"מקום מפלצתי." הוא אומר. "זה חלק מהטריק לשבור אותך," אומר
טירן, "המורים גאונים בזה."

לבדי ממש לבדי בדד גלמוד עזוב כלהבה בראש חוט דינמיט של
מפח-נפש שעוד מעט תתנפץ לרסיסים ואז רק את הלב שלי המדמם הזה
יצטרכו לאסוף מתנדבים של זק"א ולהגיד פעם היה פה בן-אדם. ראש
צף. לאן ראש צף? לעידית. להגיד לה - אהובתי, יקירתי, מלכת
נפשי, אוהב. אוהב עד מוות ומלאך המוות לא יכול לנגוע. ללקק לה
את חור התחת... אלוהים, השתגעתי. ככה, אמרו לי. סיגריה ראשונה
לא נובלס ובטח לא אסקוט. נובלס עישנת? והנה כן. ועכשיו יש לך
פרחים במקום תאי-מוח, ולבה במקום סינפסות. זה חלק מהכלום שמבקר
אצלך בתוך הגולגולת ומכריז במקצועיות ובמבטא בריטי כבד שאכן
כן, היה פה מוח פעם, אבל לפי דעתו המלומדת - הוא צף לתוך
השמיים השחורים.

אבל רגע. בוא הפי יקירי נכניס פה קצת סדר. אתה מסטול על כל
הראש. אבל תגיד, אין לך ולו קצת הנאה מזה? כי אין היגיון.
והרגש פה תופס עכשיו יותר מקום על חשבון ההיגיון. ואתה מת
לחיות. ואתה מת למות. ואתה מת ש-רק לשונך זו העלובה שנותנת לך
טעמים והברות - תלטף את לשונה שלה הרטוב החם והמתוק. לשון של
נער בלשון של נערה, מסתבכות זו בזו וגומעות זו את זו והצימאון
רק גובר.  יש משהו טוב בסוטול, הפי. אז אל תפחד. זה לא יימשך
לנצח. מחר יהיה גם היגיון. הלילה תן לרגש לצרוח את קיומו
ולהכריז - אני כאן ורק אני, ואני אומר עידית! ירושלים שלי,
אבדתי... אל תחפשו אותי עד שתזרח השמש.

נכתב במילניום הקודם.