יש לנו בית קטן ומסביבו מלא רוחות ואבק. הירקון זורם לא רחוק
מלא ריחות מתוקים של צחנה. אני והוא מודים מאוד לכל האנשים
שבנו את הארץ, את הבית הקטן ואת צחנת הירקון. לא בכל עיר באמת
זורם הביוב בתוך נחל באמצע העיר, חייבים להודות. הוא מובטל
ממני, וגם מעבודה. יושב כל היום מול המחשב, או יישן, או סתם
יושב במיטה ושומע מוסיקה. הוא לא מתייחס אליי בכלל. דווקא אני
מנסה להיות לו הכול. אני לפעמים קטנה ושברירית, ולפעמים גדולה
וחסונה. אני לפעמים נראית רע, ולפעמים טוב. אני לפעמים כנועה,
ולפעמים שתלטנית. לפעמים אני לוחשת לו מילים יפות מאוד של
אהבה, ולפעמים אני מקללת אותו מילים נוראיות. שום-דבר לא מזיז
לו. הוא מגרד את כף הרגל, שם על הראש את כובע הצמר, מדליק
סיגריה, מכוון את התחנה ברדיו או מחליף דיסק. אז לפעמים אני
בוכה, והוא נכנס לדיכאון, כי התעלמות או לא - הוא אוהב אותי.
אבל הוא לא פוצה פה, רק שם את השמיכה על הראש כאילו הוא לא
כאן. ואז אני בדיכאון עוד ויותר כי הוא עצוב, אז אני נוגעת לו
שם ומשפשפת. הוא מקבל את זה בשתיקה, משפריץ לי זרע על כל
הזרוע, ואז נותן לי נשיקה קטנה בלחי, כמו לילדה קטנה, ומצפה
שאני אוהב את הדיסק הבא שהוא שם. אני נעלמת במהירות בה הוא
מתעשת, בוהה ברחוב חצי ראש מחוץ לחלון, הוא אומר מאמי, איפה
את, אבל באותם רגעים אני כל-כך עצובה שאני לא מתייחסת אליו.
מאמי ברוגז, הוא אומר והכול חוזר חלילה.

פעם הוא היה קונה לי סיגריות שעשו אותי שמחה. הוא הפסיק. זה
יקר, הוא התחיל להגיד, והיה קונה סיגריות זולות שעשו לי בחילה.
פעם לפעמים הוא היה קונה לי שוקולדות, אפילו גלידות וארטיקים
של קרח בטעמים. פעם הוא היה מנשק אותי שהייתי מתרטבת. פעם הוא
היה מצחיק אותי. לפעמים כשהוא מתקלח אני מבקשת, אני ממש מתחננת
להיכנס, רק לראות אותו מתקלח עירום. הוא לא מסכים ואני מגלה
שהדלת נעולה בפניי. אני רק רוצה לתת לו אהבה, ושהוא ייתן לי.

בשתיקת הערב אני מסוממת מרוב תסכול. אני רואה אותו זוחל על
הרצפות, המוח שלו מרוח על הסדינים, והוא ממלמל מילים של אהבה
כה רפה וכה מעוררת רחמים, וכל מה שאני רוצה זה לשתות עוד ועוד
אלכוהול. הוא מחפש אותי אז. הוא מחפש אותי בחדרים ואוחז בעט
חזק-חזק כדי להוציא מעצמו מעט אהבה אליי. אבל אני כבר לא פה,
שם. את הכרתי איבדתי ואת אמוני. וכשהוא מוצץ לי את האצבע
האמצעית ביד, אני פוצעת אותו וצוחקת, והוא בוכה ונהיה חולה.
הוא שוכב במיטה עם חום גבוה, ואני עושה טלפונים לכל השדים
והמכשפות. אני והחבורה הרעה עושים מסיבת מוות עד עלות השחר,
וראשו מהדהד בשנתו וביקיצתו המדומה. הוא מתעלף. הוא מתחנן למעט
רחמים.

בבוקר, כשאור ראשון עולה על הבית וחודר לחלון, אני מתקרבת אליו
בשקט, יחפה, אוחזת בפניו, מביטה בעיניו, ומבקשת סליחה. ואז אני
זו שמנשקת אותו כאילו אין לי דבר מלבדו. הוא מחייך עייף, מביט
לי ישר בעיניים. אני אוהב אותך, הוא אומר. תמיד אהבתי ותמיד
אוהב. ואני בוכה ואומרת גם אני, גם אני.