מתוך שנתי שמעתי את ההפצצות. ולא ידעתי שאני חולם כשרצתי בין
אוהלים של נאצים כשמסביבי חותכת את האוויר מכונת ירייה. הם היו
כולם סביבי. אחד הופיע ואני יריתי בו. עוד אחד צץ ואני פוצצתי
לו את הראש. בשר המוח שלו עף על פניי. לא הייתה לי הזדמנות
לנקות את זה. מישהו צרח במרחק ואיזו מרגמה התפוצצה. הגיע מולי
נאצי והחל לנסות לשפד אותי בסכינים שהוא הטיל לעברי. כל סכין
שנשלחה אליי יריתי בה, והיא ניתזה מהכדורים אל האוויר. לבסוף
נגמרו לו הסכינים והוא עמד מולי חשוף ומגחך, חסר הגנה. יריתי
לו צרור בין העיניים. ראיתי פתאום את אימא שלי עומדת בצד
ומתפללת. היא משתחווה לשמיים וממלמלת מילים שלא הבנתי. לפתע בא
נאצי, הוא הרים את נשקו מולי, יריתי בו. הוא קרס, ומאחוריו עמד
עוד נאצי, גם הוא הרים את נשקו מולי. יריתי גם בו. אבל כשהוא
קרס, כמו דמויות במשחק וידיאו ראיתי אחריו עוד אחד, יריתי
ומאחוריו היה עוד אחד, הם לא נגמרו. כל אחד שיריתי בו, קם
מאחוריו אחר, עד שהגיע אחד ואני יריתי - אפס כדורים, הוא חייך.
הוא צעק בגרמנית "אחד!" וירה לי ברגל. קרסתי תחתיי, מתפתל
בכאבים. הוא חייך, התקרב, וירה לי בזרוע כשהוא צועק "שתיים!"
שמעתי את אימי עוד מתפללת. ראיתי אותה בזווית עיניי משתחווה
לשמיים. הנאצי צעק "שלוש!" וירה לי בבטן. ראיתי כוכבים.  הוא
כיוון את האקדח לראשי, אימי התפללה. הוא צעק "ארבע!" בגרמנית
והכדור נורה. הוא יצא מהקנה בהילוך איטי, החליק החוצה ושייט
באיטיות אל ראשי. לפתע הוא נעצר, מסתובב במקום על ציר האורך.
הייתי מעורפל והוזה. משהו התקרב אליי והניח יד על כתפי, מנענע
אותי וקורא בשמי. הסתכלתי, וזו הייתה אימי. פנייה לא היו
בפוקוס, אבל היה לה מגן-דוד ברור על המצח. מצמצתי בעיניי
וטלטלתי את ראשי. ניסיתי להתמקד בתווי פנייה.  היא טלטלה אותי
בכתפי וקראה בשמי - "עוזי... עוזי... עו..."

"זי! עוזי! קום כבר!" התעוררתי, זה היה חברי לפלוגה שניסה
להעיר אותי. "כן." "המפקד רוצה אותך." קמתי הלום שינה, מרחוק
שמעתי מטחי מרגמה. יצאתי מהמיטה והטבעתי ראשי בגיגית מים,
התרעננתי בשנייה. המחשבות הבהירות חזרו אליי. לקחתי ת'אקדח,
המחסנית מחוץ לאקדח. אקדח יריחו תוצרת ישראל. יצאתי אל האוהל
של המפקד, הוא ישב ומסביבו אנשים. על השולחן מולו היו מפות עם
חצים וסימנים. לידו הייתה מאפרה מפוצצת בבדלי סיגריות. האוהל
שלו היה ערפל של עשן סיגריות. גם כרגע הוא עישן. "רצית אותי,
המפקד?" הוא מצמץ בעיניים וסימן בראשו אל הכיסא מולו. ישבתי.
"הנאצים תפסו את מיטל." הוא אמר, הוא ידע שהיא החברה שלי.
"איך?" "היא הלכה עם כמה חבר'ה לפוצץ את הגשר שלהם," אמר,
"מתצפיות שערכנו גילינו שכולם נשבו. שייקה, ציון, עזרא והיא.
אתה מכיר אותם?" "כן." אמרתי. שייקה היה טיפוס שיספר בדיחות
ויתלוצץ גם ברגעים הכי קשים, לפעמים נדמה שהוא לא פוחד למות.
ציון היה טיפוס ענק, כולו שרירים, הוא לא היה מדבר הרבה, אבל
עשה מה שצריך לעשות. עזרא היה בן-זונה קר מזג, הוא הרג בלי
להניד עפעף. "אני נותן לך את אדם, אביתר וישראל, כדי לנסות
לשחרר אותם. מה אתה אומר?" "לא, המפקד. הייתי רוצה לעשות את זה
לבד, המפקד." הוא חייך חיוך של זאב. "זו תהיה התאבדות. אתה
יוצא איתם וזו פקודה." "כן, המפקד." "הם מחכים לך מחוץ לאוהל,
בהצלחה." "כן, המפקד. תודה, המפקד." יצאתי מהאוהל והם אכן היו
שם. "זזים?" שאל ישראל. השניים האחרים עמדו לידו. "לא," אמרתי,
"שכנעתי את המפקד שאני אעשה את זה לבד." "איך הוא הסכים לדבר
כזה?" שאל אביתר בהשתאות. "לא יודע. הוא אמר שתלכו ישר לישון,
הוא עצבני ולא רוצה שיבלבלו לו את המוח." הם איחלו לי בהצלחה
והלכו. לקחתי את היריחו שלי, פמפמתי לתוכו כדורים ויצאתי אל
קווי האויב.  

הלכתי בין השיחים אל הנהר השקט. הברגתי את משתיק הקול לאקדח.
קשרתי בשרוכים את האקדח לראשי כדי שלא יירטב, ושחיתי בשחיית
כלב לצד השני של הנהר. כשעליתי על הגדה עמד מולי נאצי והסתכל
עליי מופתע, יריתי לו אחד בראש. התפשטתי עד תחתונים, לבשתי את
בגדיו, והעמקתי לתוך שטח האויב. מולי עברו נאצים, הצדעתי להם.
הגעתי לאיזה קרוואן שם שמרו על השבויים. באזור היו שומרים ותו
לא. יריתי בשומרים ממרחק דרך משתיק הקול, אספתי את נשקם,
ופיצחתי בכמה יריות את מנעול הקרוואן. הם היו שם כולם, עקרו
להם את הציפורניים והם היו קשורים לכיסאות פלדה. פנייה של מיטל
היו זבי דם ונשארה לה ציפורן אחת ברגל. הם היו מעולפים. הערתי
אותם והתרתי את הכבלים. נתתי להם את הנשק שאספתי מהשומרים.
כשיצאנו חיכו לנו שורה של כתריסר חיילים נאצים חמושים. קצין
נאצי אמר בקול מלגלג משהו בגרמנית. אני חייכתי ויריתי במצחו
מתחת לפוני, ואז כולם התחילו לירות. הם יורים, ואנחנו משתוחחים
ויורים חזרה. כמה מאיתנו נפצעו מכדורים, אני חטפתי בזרוע שמאל.
רצנו בתוך מטחי היריות, שייקה צחק בפאניקה, עזרא היה צלף
מצוין, ציון השתעל כשאקדח שלו השתעל. רצנו אל הנהר ושחינו אל
הגדה השנייה. הכדורים שרקו סביבנו, חטפנו קצת כדורים, אני
קיבלתי בכתף. הגענו לצד השני ורצנו בין השיחים כשאנחנו מעמיקים
לתוך הקווים שלנו.

המפקד כינה אותי "ממזר חסר כבוד" על זה שלא עמדתי בפקודה שלו.
אשפזו אותנו וטיפלו בפצעינו. בלילה הייתי הולך למיטתה של מיטל
ויישן מחובק וכואב איתה.  

2000
שוכתב בינואר 2013