ביום הולדתה העשרים שאלה אותי שכנתי בן כמה אני. סוד, עניתי.
היא רק חייכה ולא אמרה דבר. ביום הולדתה העשרים וחמש שאלה אותי
שוב שכנתי בן כמה אני. סוד, אמרתי, והיא לא אמרה דבר. ביום
הולדתה העשרים ותשע שאלה אותי שוב שכנתי בן כמה אני. סוד כמוס
לפרה ולסוס, אמרתי. אבל אתה זקן, אמרה. כן, אמרתי, אני מאוד
זקן. כך כל כמה שנים הייתה שואלת אותי בן כמה אני ואני הייתי
מסרב לענות. ביום הולדתה החמישים ושבע שאלה אותי שכנתי בן כמה
אני ואני שוב סירבתי לענות. אתה צריך למות כבר, היא אמרה, לא
ייתכן שתחיה זמן כה רב. אמרתי לה שאין סכנה בכך שאני חי זמן כה
רב ש-כן איני מזיק לאיש. היא לא אמרה דבר. לאחר שבוע אמרה לי
שסידרה לי חלקת קבר יפה בהר המנוחות. יש שם הרבה שקט, אמרה,
דבר לא יפריע לך. קטעים איתך, אמרתי, חשבתי שהיא חומדת לצון,
אבל היא לא חייכה. איך אתה מעדיף למות? שאלה. אההה...? כל סוף
אדם למות, אמרה, ולא ייתכן שתחיה לנצח. מי מתכוון לחיות לנצח?
אמרתי לה. בדיוק, אמרה, אנחנו נדאג לזה שתמות. מי זה אנחנו?
שאלתי. אני ואתה כמובן.

היא נטלה מפתח של ביתי מעל לשידה ואמרה שתהרוג אותי בלילה
בשנתי. אתה לא תרגיש דבר, אמרה והלכה. כל אותו הלילה לא ישנתי.
לפנות בוקר היא נכנסה בדלת ומצאה אותי ער. לא ייתכן, אמרה, על
כל אדם למות, עליך לקבל את זה. אמרתי לה בכעס שאני חי זמן רב
ולא איבדתי טעם לחיי, למה שארצה למות? כי איש לא חי לנצח,
אמרה, ואתה בן... בן כמה אתה? מאתיים, מאתיים עשרים, כבר מזמן
הפסקתי לספור. ואתה לא מראה סימנים למות, אמרה לי, אתה בריא,
צעיר ברוחך, בעל כושר, אם לא אהרוג אותך ייתכן שאיש לא יהרוג
אותך, ואז תחיה לנצח. ומה רע בזה? אמרתי. מה זאת אומרת, אמרה,
איש לא חי לנצח, זה כמו שריטה ביקום, זה דבר שלא ייעשה, אתה
צריך למות וזהו זה, נקודה, סוף פסוק. אני לא אמות! רקעתי
ברגליי, לעולם! והוצאתי אקדח תחת הכרית. כל אדם צריך למות...
מלבדי, אבל את תמותי מתישהו, וכל יום הוא יום טוב למות בו. אתה
לא רוצח, אמרה לי. עוד רגע אהיה, אמרתי לה, כי זו שאלה של
הישרדות.

אחר-כך קברתי אותה בגינה וניקיתי את הדם מחדרי. למה שלא אחיה
לנצח? כל יום הוא יום טוב למות בו, אבל כל יום הוא גם יום טוב
לחיות בו.