הסם לא משפיע היום. וכשהסם לא משפיע המציאות הכואבת מכה במוח
ואני מביט בעולם דרך ייסורים. אני מסתכל בשעון. כל רגע ייגמר
הסרט המזוין ואני אפתח להם את הדלת כדי שידעו את דרכם החוצה
מהאשליה הממוטטת, יגששו דרכם אל המציאות הכואבת של חייהם.
שעתיים של עונג נתנו להם - ועכשיו לכאב. כי אלוהים כאן לא
מרחם, מה שקורה כאן לא חשוב לו, כי כשנמות כולנו נחזור אליו,
והכול יישכח. אז מה זה משנה כמה חיינו כואבים?

את המזנון כבר סגרו. סטלה מאריס מנגנים לי באוזניים דרך
הדיסקמן שלי. מילים מלאי אנרגיה לא מחייבת שעוברים כמו סרט בלי
עלילה אבל עם הרבה תמונות יפות. אני מביט בשעון, עוד מעט הסרט
ייגמר. "להיות ג'ון מלקוביץ," עוד סרט פסיכי שנותן לך להיות
שפוי בעולם של מטורף. בינתיים סטלה מאריס שרים ואז מגיעה השעה.
אני מכבה את הדיסקמן ותולש את האוזניות הסטריאופוניות מאוזניי,
ואז פונה לדלת של אולם הקולנוע. משיכה, שתיים, הדלת לא נפתחת.
אני מתוסכל רגע ואז שוב. הדלת לא נפתחת. אני הולך וקורא לאחראי
המשמרת. הוא אומר לי "לא אכלת היום?" מגיע, משיכה שתיים, כנראה
גם הוא לא אכל היום. הוא אומר לי שמשהו כנראה קרה לדלת. הוא
הולך רגע ונותן לי מפתח של הדלת שפונה לרחוב של אותו אולם
ביציאה מהקניון. "לך תפתח להם שם, הם כבר בטח מתייבשים. כדאי
שתרוץ." אני רץ. אנשים בקניון עוקבים אחריי בבוז. מאיפה הם
צריכים לדעת שיש לי סיבה למהר בעולם הזה? אני יוצא דרך השער
איפה שהשומר העייף, רץ במדרכה ומגיע לדלת האולם. מכניס את
המפתח לחור, מסובב, שומע את הקליק המיוחל ומושך בידית.
שום-דבר.  מבפנים אני שומע דפיקות מהוססות על הדלת, עדיין
המומים מהסרט ומצפים שיפתחו להם. אני משחק שוב עם המנעול,
מסובב. אני בטוח שאני נועל עוד פעם - אבל מנסה למשוך שוב. ואז
פותח, ושוב. אבל הדלת המזוינת לא נפתחת. דפיקות מבפנים. אני רץ
לאחראי המשמרת חזרה אל בית הקולנוע. האנשים מביטים בי שוב
כשאני רץ. הוא רואה אותי מתנשף ושואל בבהלה מה קרה. "לא נפתח,"
אני אומר. "מה לא נפתח?!" הוא לוקח מידי  את המפתחות ורץ החוצה
דרך הקניון אל הדלת ואני אחריו. עכשיו אנשי המסעדה מביטים בנו
בשעשוע, כאילו אנו בעיצומה של מלחמה. מה הבהלה? הם שואלים.
אנחנו מגיעים לדלת שפונה לרחוב, והוא משחק במנעול ונועל אותו
כי הוא היה פתוח קודם. "אתה סוגר," אני אומר לו, אבל הוא מושך
בידית, "זה היה פתוח," אני אומר לו, "אתה סגרת." הוא מנסה שוב
לצד השני, מבפנים דפיקות עצבניות על הדלת, ושוב קליק של פתיחה.
הוא מנסה את הדלת והיא לא נפתחת. מבפנים שומעים קול גרוני
חרישי. כנראה מישהו צועק שם. אחראי המשמרת מבוהל עכשיו, אנחנו
רצים לקולנוע ומנסים שוב את הדלת הראשית שפונה לרחבת בית
הקולנוע. נאדה. הוא מטלפן למכבי האש.

הם דופקים בדלת חצי שעה, לפחות הדלקנו להם את האורות. חלק
וודאי חרדים שהסרט הפראי חדר לחייהם המשמימים. חלק אולי מחפשים
מצלמה וזוממים לתבוע מפיקים של איזו מצלמה נסתרת. מכבי האש
שמגיעים משועשעים מ-כל המצב, פעם ראשונה להם דבר כזה. הם מנסים
לפרוץ את המנעול, מפרקים אותו על המדרכה, אבל הדלת לא נפתחת.
"מה זה?!!" ממלמל מישהו בפליאה. אח"כ הם מנסים לעקור את הדלת,
כל המכשירים שלהם קורסים מול הדלת כאילו הם מוחות של פילוסופים
שמנסים לחקור את סודות היקום. כתב זריז משוטט משועשע בין
האנשים וכותב דברים בפנקס קטן, מצפה להתפתחויות, אולי לראיין
כמה אנשים מבוהלים שייצאו משם.

עברו שלוש שעות והם כבר החלו לקדוח בקיר עם פטיש אוויר. אני
הולך הביתה ומתעורר למחרת קצת לפני 12 בצהריים. אני מדליק את
הטלוויזיה במסך המפוצל של הכבלים כדי לשמוע רדיו ומכין קפה.
בחדשות של גל"צ מודיעים בפתיחה על 150 איש שתקועים כבר לילה
שלם באולם קולנוע אחד. אני תופס חופא, עוד לא הוציאו אותם?
בסוף החדשות עוד מדברים על זה, חלק מהמדווחים מודאגים, חלקם
משועשעים, שואלים איך הם מסתדרים עם הצרכים, עם חוסר אוכל. אני
אמור להתחיל לעבוד ב-4 אבל אני מגיע כבר ב-2.  כל הקיר ליד
הדלת הפונה לרחוב מקולף, הם הגיעו לפלדה שאצורה בתוך האבן ולא
מצליחים לשרוט אותה. כבר הביאו תוכניות של הבניין ואין שם זכר
לדבר כזה. ניסו לקדוח גם את הדלת והקיר סביב הדלת הראשית שבתוך
הקולנוע, גם שם הייתה הפלדה. חושבים כבר לפוצץ את זה.

עברו שבועיים והמקום הפך עלייה לרגל. קילפו כבר את כל הקירות
והתקרה סביב כלוב הפלדה, ואפילו ניסו חפירות תת-קרקעיות. עדיין
שומעים דפיקות מבפנים וקולות חרישיים שאולי מנסים להיות צעקות.
כל מחלץ חדש חושב שכולם טיפשים והנה הוא יביא את הישועה, אבל
גם הוא נופל חסר-אונים. היו דיונים בכנסת ועכשיו זו משימה
לאומית ראשונה בדרגה, אבל כלום לא עוזר. לאחר שבועיים וחצי
ניסו לפוצץ פרצה עם אטום זעיר. כלום.

עברו עשרים שנה. ספרים נכתבו על בית הקולנוע המקולל והסריטו
עליו סרטי אסונות. ואז יום אחד אני שומע חדשות מתוך אדישות,
ושם יש כתבה ענקית שאולם הקולנוע שהסריט את הסרט "להיות ג'ון
מלקוביץ" נפתח באורח פלא כמעט. מישהו הכה מתוך שעשוע בקיר
הפלדה ששנים ניסו לשרוט אותו, והוא התפורר לו על ה-לום. התברר
שהפלדה הזו מתכלה ומתפוררת עם הזמן. חסכו זאת מהצופים, אבל
מצאו שם כ-150 שלדים שראו את הצגת הקולנוע האחרונה. מצאו חתיכת
נייר עם מילה אחת - "השתגעתי." הקולנוע הזה כבר מזמן עמד באותן
דרגות של "מוזריזם" עם משולש ברמודה והמטוסים והאוניות שאבדו
בו כאילו נמוגו. יש אומרים שקבוצת חייזרים שחמדו לצון סידרה את
כל העסק כשבנו את הקניון. עם ההתפתחות הזאת שוב יעשו ספרים
וסרטים, וכולם ישתמשו באותו שם - הצגת הקולנוע האחרונה.  


2000
שוכתב ב-2012