מזויפת. מתחחת עד תחת.
מתנתקת. לאינה מתחברת.
תשקר היא. חששי תגובה,
לאמת אולי תזעזע. תירתע.
והיא צפויה. זגוגית שקופה.
וערכים איבדו מהות. והלב
נירקן תוכן הכל, למוסר אב.
"היי את" לה אמרתי. "גאוות
שנאתך העוינת. כבאהבה".
והיא תזייף. תדדה ותגמגם.
שכאילו, אבל לא! שקיפות
טומנת פח לבמת ביש רגע.
ואני לצלילות ביתי האוהבת.
המסלסלת קדימות רכות מבט.
תלטף סנטר לקרוב שפתיים.
תישק. ואישוניה אש עוצמת.
נושק אני לה לקטנה. ונזכר,
הן גם הגדולה כך התכרבלה.
לימי ילדותה נרככה לאהבה.
הלזו תגדל אהבתי הקטנה?
להינחם אולי. וגם אוכל זאת.
הן בתוחלת גילי לא אזדקק.
לזו המכה. אולי או לא אללי.
לככה אפרד. לזו הנילטפת.
לרקע קלעי במת בת תזדייף.
לתפארת סוף ה'פיי', תסיים.
27.05.10 |