כשהכרתי את האיש שהרעיד לי מיתרים.
אהבתי אותו, כן , הוא היה גבוה, נאה, לא חטוב במיוחד, רק כך
ידעתי שאני באמת אוהבת. בעבר, כשהייתי לבד,בעצם אף פעם לא
הייתי לבד... בפעם הראשונה שהייתי לבד, הכרתי בחור, נאה ביותר,
חטוב לשמיים, מקסים עד דמעות, לא שלי כמובן, וכל המבטים שרצו
שאתאדה והן תיקחנה אותו בציפורניים שלופות. לא לקח  זמן רב,
להיווכח ולהבין שהיופי שלו נעלם מעיניי, שהקשר ריקני מתוכן,
והשעמום משתלט אט אט... מצאתי עצמי עם גבר יפה תואר, אילם ולא
חכם במיוחד...  תוכן, חשוב לי מאד, העניין, אתגר... כשהכרתי את
האיש שהרעיד לי מיתרים, והצחיק אותי עד דמעות, לקח לי זמן לתת
לו להיכנס אליי ללב, בעצם הוא נכנס ללבי בלי לשאול אותי, ויום
אחד נפגשנו שם, ואני - שבלבי הוא גר,התרגשתי פתאום, ואני לא
בדיוק, כלומר בד"כ אני לא, איך לומר, אני זו שגורמת לאחרים
להיות מובכים, נרגשים מאוהבים, ללא מילים, וככה זה תפס אותי לא
מוכנה ,דיברתי בלב, והוא לא שמע, וכנראה היה לי מבט לא חכם
במיוחד, כי המילים לא יצאו, והוא המתין לתשובה, והתחלתי לצחוק,
ממבוכה, ידעתי שהתאהבתי, וידעתי שאם לא אחזור לעצמי, הוא יתחיל
לחשוב שמשהו אצלי לא בסדר, אבל הכול בסדר, אני מקווה, כי
התראינו שוב ושוב, יכול להיות שגם הוא מרגיש, והתאהב, אז למה
הוא לא אומר לי משהו, רמז? מה שחשוב זה המעשים? ושהוא רוצה
לפגוש בי שוב? אז למה הוא לא מתקשר יותר פעמים? ולמה כשהוא
מתקשר, אני מחסירה פעימה? זה קורה גם להם לגברים? למה הם לא
מספרים,  וחושפים רגשות כמונו , ומשתפים? גברים...