[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







צבי יוליס
/
הפרחים הנכונים

אחרי שזרקו אותו הוא הלך להתנחם אצל האישה הכי זקנה ביקום.
היתה את זאת שנשבעה שכדאי לנו להכיר. היא היתה קרובה למילוי
פוטנציאל האיחולים שאפשר לאחל, כלומר נוגעת בגיל 120, אבל
נראתה חמש או שש שנים פחות ובגלל שיום הולדת ארבעים שלי היה
בפתח, לא היה איכפת לי להיפגש עם אחת שהיא פי שלושה ממני
בגיל.

היא היתה מורה. במשך שבעים שנה היא היתה מורה בכל מיני בתי ספר
ותיכונים וגני ילדים ואיפה לא. בסוף שנות החמישים היא לימדה את
מי שהפך להיות אחד הרמטכ"לים, בשנות השבעים כמה מכוכבי ערוץ
הילדים ובשנות התשעים היתה מחנכת של קרוב משפחה של יובל סמו.
"כשיושבים איתי לשיחה, יש הרבה שנים שצריך להריץ קדימה ואחורה.
פעם זה עשרים שנה, פעם שלושים, פעם אפילו יובל," היא אמרה, ספק
מתנצלת.
ליקקתי את הגלידה שהזמנתי בשבילה אצל הגזלן שעצר את האוטו
גלידה שלו על מעבר חציה מול בית ספר. לא אחד מבתי הספר שבהם
לימדה, דווקא. היא אמרה שהגלידה קרה לה מדי.
"אותי בכלל לא מגעיל להמשיך גלידות שאחרים התחילו," אמרתי.
והיא הביטה בעיניה הגדולות, הכחולות, אל בניין שעמד מאחורינו
ואמרה, "אתה יודע, שפעם, לפני יותר מתשעים שנה, עוד לפני שהיתה
פה גלידה מונטנה, כבר היינו באים לפה כדי לדבר ולצחוק
ולהשתולל. היינו יענקל בלי היד ואפרים וישראלה. אני חושבת שהיא
היתה הראשונה שקראו לה בשם הזה."
חייכתי אליה.
שאלתי את עצמי אם זה נכון להגיד לה, עכשיו, כלומר ברגע ההוא,
שהיא אישה הכי מבוגרת שיצאתי איתה. אם מבחינה טקטית זה מביא
אותי אל המקום שאני רוצה להגיע אליו. היא ראתה שאני מתלבט,
חוכמה של אנשים שכבר ראו הכול ויותר מפעם אחת והניחה את ידה
הקלה על הכתף שלי.
"זה בסדר," היא אמרה. "גם אני לא רגילה לילדים כמוך. אבל מה זה
משנה? אנחנו עכשיו פה, ביחד, עם הגלידה וכל האנשים בעולם הם
בסך הכול כל האנשים בעולם. שום דבר שנוגע לנו באופן מיוחד. הם
ממילא יכולים לחשוב מה שהם רוצים."
צחקתי. לא כי משהו הצחיק. אמרתי לה, "זאת אחת המטרות שלי לשנה
הקרובה, להעלים את כל האנשים שבעולם. מהמחשבות שלי לפחות.
לראות רק את מה שבתוכי ובתוך האנשים שקרובים לי."
"מטרה יפה," היא אמרה.
הבטתי בכתם השוקולד שקישט את קצה השפה שלה.
שאלתי את עצמי אם היא מרגישה שיש לה שוקולד בקצה הפה ומשאירה
את זה בכוונה, או שזה משהו תמים, כמו אצל ילדים קטנים.
פתאום היא נרדמה.
חיכיתי קצת לפני שניערתי בקלילות את היד הדקיקה שלה. לא היה לי
מספיק ניסיון כדי לדעת מה עושים במצבים כאלה, אולי צריך לתת
לבן אדם להמשיך לישון עד הבוקר ומשם להמשיך את הפגישה.
היא התעוררה. לרגע היא היתה שם ולא שם אבל המראה שלי אוחז
בגלידה ומחייך אליה היה חזק מספיק בשביל להחזיר אותה אל המקום
והזמן.
"אז איך אמרת ששם המשפחה שלך?" היא שאלה.
"ונילי," אמרתי. "זה שם חסר משמעות. סבא של סבא עוד המציא את
זה באירופה. הוא רצה משהו שיהיה לו צליל לא יהודי מדי ולא
נוצרי מדי. לכל צרה שלא תבוא."
"אירופה," היא נאנחה. משהו נדלק בתוכה. "אתה יודע מה מעציב
אותי? מעציב אותי שאני מתחילה לשכוח את כל השפות שידעתי.
יכולתי להתחיל עם בחורים בשבע שפות. בהונגרית, גרמנית, צרפתית,
פלמית ו... מה עוד ידעתי? פלמית, הונגרית... צרפתית אמרתי?"
הינהנתי. שמחתי לגלות שהאישה שיושבת מולי היא לא אחת רגילה,
אלא כזאת שמסתערת על הגברים שלה כשהיא רוצה.
"היו לך משפטי התחלה? משפטים שאיתם ניגשת אליהם?" שאלתי.
"אה... כן... זאת אומרת... הייתי תמיד אומרת מה שאני מרגישה
באותו רגע. מוציאה את זה החוצה. זה עובד בכל דור."
"להגיד את האמת זה הכי פשוט, מה?" אמרתי והנחתי את כף היד שלי
בתוך שלה. "אתה ילד טוב," היא אמרה.
ניסיתי לתקן אותה שאני לא ילד. שבקרוב אחגוג ארבעים אבל היא
התעקשה. היא המשיכה לקרוא לי ככה גם כשישבנו שוב בלובי של בית
האבות שלה, שלוש שעות מאוחר יותר.
"ילד טוב שכמותך, אולי תנגן בשבילי משהו על הפסנתר? אני חושבת
שהצטננתי שם בחוץ ונגינה של פסנתר - זה מבריא אותי מיד."
"אז זה הסוד לשנים ארוכות," אמרתי וניגשתי בביטחון אל הפסנתר.
"אף פעם לא חשבתי בכיוון הזה. כולם מדברים על האומגה 3 אבל על
הקשבה לפסנתר... כל כך פשוט..."
ניגנתי לה את רפסודיה בכחול של גרשווין. בגלל שזאת היתה הפעם
הראשונה מאז גיל שתים עשרה שאני מתיישב לנגן ליד פסנתר, ידעתי
שזאת בחירה יומרנית, שלא לדבר על זה שלא זכרתי אפילו תו אחד,
אבל היא לא נראתה כמי שסובלת באופן מיוחד מהביצוע. ניגנתי
כאילו גרשווין בעצמו נמצא איתנו כדי לבחון אותי. ריחפתי על
הקלידים, הזעתי, הקפדתי על גו זקוף, על זרועות וידיים קלות ולא
עצרתי. כל הזמן הייתי בתוך המוסיקה.
"זה הזיוף הכי רומנטי ששמעתי במאה השנים האחרונות," היא אמרה
כשהתיישבתי שוב לידה. "ואני ממש מתכוונת לזה."
אחר כך אצלה בחדר היא סיפרה לי על לא פחות מעשרים גברים שניגנו
לה. חלק ניגנו לה יצירות שלמות וחלק הסתפקו בקטעים קצרים או
קצרים ממש.
"אני בדרך כלל טיפוס של יד אחת, את יודעת," התוודיתי. "אין
אצלי אקורדים."
"כמה שנים למדת?" היא שאלה.
"לא זוכר, אבל אבא שלי התאהב במורה ונהיה מזה קונצרט שלם אצלנו
בבית."
"נו,נו," היא חייכה. "מזכיר לי שלושה בעלים שהיו לי."
כשהיינו אצלה בחדר יכולתי לראות אותם. את הגברים שאיתם בילתה
חודשים או שנים או עשורים מחייה. לא כולם הופיעו בתמונות
הממוסגרות שהיו מפוזרות סביב, אבל על כל אחד מאלה שבחרה להציג,
היו מספיק סיפורים כדי להשכיח את כל האחרים.
"זה תום. בשנות העשרים לאף אחד לא קראו בארץ תום. הוא היה התום
היחיד. הייתי קוראת לו התום שלי ואני לא מתכוונת מבחינה
מטאפורית. הוא באמת היה התום שלי. הוא נהרג בתאונת עבודה על
אחד הבניינים הראשונים של רמת גן. היה פועל. חזק. אני אהבתי
אותם אז חזקים, אתה מבין?"
הנהנתי. הבטחתי לעצמי לשקול מחדש את כל הנושא של המינוי
במועדון הספורט השכונתי.
היא הרצינה. "אחרי שהוא מת, הייתי חמש עשרה שנה בודדה. לא
האמנתי שאי פעם אצא מזה. בסך הכול היינו חברים כמה חודשים אבל
ההבטחה שהוא הביא איתו לתוך החיים שלו לא היתה משהו שיכולתי
אפילו לחלום עליו. זה היה כמו אוויר חדש לנשימה. כמו לראות את
השמש שעד אז לא הצלחתי לראות."
"ומי זה?" נעצרתי ליד תמונה של מי שהזכיר לי במידה לא מועטה
שחקן כדורגל ממכבי יפו של שנות השבעים. "זה מי שאני חושב?"
היא הנהנה. עיניה שוב נטו להיעצם. הולכתי אותה אל המיטה שלה.
היא היתה חלשה אבל המילים שיצאו מפיה נשמעו כל הזמן ברורות
וחדות. לא יכולתי שלא להתפעל גם מזה.
"יש לך דיקציה," אמרתי.
"לא, הרופא אמר שאני בסדר," היא אמרה.
אחר כך כיסיתי אותה בשמיכת הטלאים האמיתית הראשונה שאי פעם
ראיתי. ארבעים שנות חיים לא נתקלתי באחת כזאת. אולי רק בסרטים
אמריקאיים.
בבוקר התעוררתי מתחת לשמיכה הזאת. ההיא.
הייתי מאושר. לרגע שאלתי את עצמי אם זה בסדר להיות מאושר ככה.
ניגשתי לפינת המטבח כדי להכין קפה של בוקר. כשישבתי במרפסת
הקטנה שלה שממנה רואים את כל החיים, קדימה ואחורה, וגם קצת
מהקובייה של תיאטרון הבימה, לא יכולתי שלא להביט גם במחשבה
ההיא, הקטנה. האם גם התמונה שלי תוצג יום אחד בהיכל התהילה
שלה.
חיבקתי את עצמי. כמו שדוד שלום, אח של אבא, היה מחבק את עצמו
כשהיה נמאס לו לחשוב מחשבות שליליות על החיים. הוא היה טיפוס
שלילי אבל בעצמו הגיע לגיל מאוד יפה בניגוד למה שניבאו לו.
נזכרתי איך הוא סיפר לי על אישה זקנה שפעם יצא לו לבלות איתה.
יכול להיות שבלי להרגיש נכנסתי לתוך הסיפור שלו? יכול להיות
שזאת נטייה משפחתית אצלנו? ניסיתי להיזכר בפרטים נוספים
מהסיפורים שלו.
היא התעוררה.
לא תיארתי לעצמי שנשים בגיל כזה מתעוררות עדיין עם שעון
מעורר.
"אחרת אני ישנה עד חמש וחצי, שש בבוקר. מרגישה כאילו היום כבר
עבר לי."
הסתכלתי על השעון. בחיים לא קמתי בשעה כזאת.
היא התיישבה לידי.
"פעם היה לי רומן עם שחקן ידוע בתיאטרון," היא התחילה לספר.
החזקתי את היד שלה.
היה לי זמן ורצון להקשיב לכל הסיפורים שלה. אלה שקרו ואלה שהיו
רק חלק מהדימיון שלה.
"ערב אחד הוא הפתיע אותי ודפק לי על הדלת. הוא היה טיפוס כזה
ולא הפסיק לדפוק. עשה הרבה רעש כשהיה כאן. הוא לא מאלה שדופקים
בעדינות, אתה מבין? רוב האנשים דופקים פחות או יותר אותו דבר,
אבל כשהוא דופק, תאמין לי בחור צעיר, כל הבניין שומע. מה
יכולתי לעשות? להשאיר אותו בחוץ? כמובן שלא. ולא שהייתה לי
בעייה עם רעש. אני בעצמי הייתי ידועה כאחת כזאת שעושה רעש גם
כשכולם ישנים."
הצבעתי על שחקנית ידועה שחלפה ממש מתחת למרפסת.
"אבל מי הולך היום לתיאטרון?" היא סיימה את הסיפור. "היום
אפילו אהבה עושים באינטרנט."
קמתי מהכיסא ושאלתי אותה אם אני יכול ללכת ולהביא לה פרחים.
מבין כל החשקים שיכולים לתקוף את הבן אדם, נפל עלי דווקא החשק
הזה, ללכת ולהביא לה פרחים.
"מאיפה תביא עכשיו פרחים? עוד לא חמש!"
"אני אמצא," אמרתי.
כשהסתובבתי בעיר בחיפוש אחרי הערוגה הנכונה, הידהדו בראשי
המילים שזרקה לפני שיצאתי, 'רק אל תביא לי פרחים של הלוויות,
כן ,ילד?'
חיפשתי את הפרחים הנכונים. ידעתי שהם צריכים להיות צבעוניים,
שהם צריכים להיות עדינים אבל לא עדינים מדי. גם פרחים רועשים
יתאימו לה. היא הרי אחת כזאת, שבעצמה עושה רעש. היא אחת כזאת
שנעים לשבת לידה ולהקשיב לסיפורים שלה. להזכיר לעצמך תוך כדי
שחלק מהסיפורים או חלקים מתוך החלק הם אמיתיים לגמרי. אמיתיים
כמו הגיל שלה וכמו מגע היד.
ליד בית ספר ממלכתי דתי מצאתי אותם. ביקשתי סליחה מאלוהים
וקטפתי לא פחות מתריסר גבעולים שעל ראשיהם פרחו עלי כותרת
אדומים אדומים. הפרחים הנכונים, מילמתי ועשיתי את הדרך חזרה אל
הרחוב הנכון, אל הבית, אל המרפסת, אליה.
היא כבר היתה ללא רוח חיים.
האושר הגדול התחלף במנה רקובה של אכזבה.
התיישבתי לידה ושרתי שיר. סתם שיר. לא משהו משמעותי. השיר
האחרון שלנו ביחד.
אחר כך לקחתי את הטלפון והתקשרתי בטעות למספר של האקסית שלי
במקום לאנשים שהיו צריכים לבוא ולקחת את האישה שישבה לידי, מתה
וחייכנית כתמיד.
"הלו?" היא אמרה.
"אירה?" שאלתי.
"לא סיכמנו שזה נגמר?" היא שאלה.
הרגשתי איך הכאב מתחיל שוב לעלות. מחליף את כל התחושות שהיו שם
בזמן שנעדר. "כן," אמרתי. "ברור. זה נגמר."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
למה אתה צועק?


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/12/12 12:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
צבי יוליס

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה