העיר הזאת כל כך גדולה, אבל שותקת
ומחשבות מהדהדות בתוך ראשי
וקול צחוקם של ילדים בבית הספר
והדמעות שאת גרוני פתאום חונקות.
הריקנות הכה קרה אותי עוטפת
ומחסומי ההגנה התמוטטו
ליבי שורף מכאבים מבלי לדעת
את שחסר בו או ממה אני פוחד.
החלומות שלי לא ייתגשמו אף פעם
משום שאין תחושה של אומץ בחיי
ממשיך ללכת במקום, זה לא מרגיע
רוצה להתקדם אך לא יכול לזוז.
מכניס אויר לתוך גופי, מוצא החוצה
מביט באחרים ומקנא בלי סוף
על שעשו מה שרצו עם כל הקושי
ורק אני בגלל ייאוש, עוד מאחור.
יש לי חברים, ממני מתרחקים
ויש לי משפחה , אליי כל כך טובה
ואני יודע, קשה להתמודד עם אחריות.
רוצה לחיות בלי דאגות רבות על כסף
בסך הכל ביקשתי שקט ושלוה
והמצב הזה כבר לא נותן מנוח
פוחד מעימותים וגם מהחיים.
אני כותב המון שטויות, זה משגע
ורק פוגע בעצמ בלי כוונה
ומה עם העתיד אני כבר לא יודע
כשההווה של לגמרי לא ברור. |
