[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אמיר קליין
/
פרשת האי הנעלם

פעם, כשנסעתי עם דודי מזיכרון יעקב לאילת, התרחש מעשה מהול
בשמחה ובעצב, בפחדים ותקוות נושנות, וכרוח הנושב על ענפי
השקדייה בסתיו הקירח התדפק על דלתות ליבנו ומילאם תחושות אפלות
אשר מקורן בשחר ימי האדם הרחוקים, עוד בימים אשר למד להלך על
שתי רגליו האחוריות ולקרא לחלומותיו בשם.
יום קיץ חם זה היה, וברכב זמזם רשרוש המזגן והתיז על פנינו
אויר קריר ורוגע, ובעוד חלפנו על פני הגבעות הירוקות של
בנימינה, התרגש דודי לספר לי על יוזמתו האחרונה והמרגשת, לרכוש
במיטב כספו אי נעלם וחסר שם במימי התכול העמוקים של הקריביים,
מקום לא מאוכלס אשר אין איש היה חפץ ביקרו.
האי, אשר בצבץ כשריון צב ים מעל פני המים השטוחים באינסוף
הכחול, היה פינת חמד קטנטנה וצפופת עצי דקל ומנגו אשר חופיו
הלבנבנים כשדי בתולה מהוססת ליטפו רכות את לשונות הגלים
המלחכים באוושה וברחש מחניק דמעות של תום וכמיהה, ושמיו
הצלולים הפיחו רוגע בין ענפי הקוקוס הגבוהים, המרשרשים ברוח
הבוקר החמימה. שומם ונקי היה האי הקטנטן הזה, אשר תחת מצע
כוכביו אין איש היה מתלהט בחום מדורה, ועל שמורות החול הרך לא
היו עוגנות סירות ומפרשיות, וקולות ילדים לא מילאו את החלל
הריק שבין אילנותיו הגבוהים. רק אלוהים שכן בין מרחביו השקטים
של האי המתקתק ההוא, אשר יצא דודי לרכוש, פינת גן עדן נידחת
בין מימי האוקיאנוס האטלנטי אשר איש לא מצא לנכון לדרוך בה
לפניו.
היה זה דודי, הוא ולא אחר, אשר אסף את מיטב כספו ורכש את האי
ההוא, אשר קניין לא היה לו לפניו, וגם כאשר אימצתי את מוחי
וסחטתי את דמעות מחשבותיי לא עלה בידי להבין למי שילם בכדי
לרכוש פיסת אדמה זו, אשר שטר בעלות לא הומצא לה. אך דודי
הרגיעני וסיפר כי בימינו קונים האנשים חלקות שטח חסרות בעלים
ומשלמים לנמען נסתר כלשהו, ובשעה שלא בזהותו המסתורית של המוכר
שוכנת ההתרגשות, יוכל אדם למוצאה דווקא בין תחומי השטח החדש
שרכש לו בין מכתשי הירח ואף על גבעות האבק של המאדים. מקומות
אלו אף הם, הוסיף דודי והסביר לי, מקומות חסרי שם ודייר הם,
ואף שבשעה זו אין איש ממלא בהבל פיו ובקולו הרוגש את מרחביהם
חסרי הגבולות, יבואו גם יבואו ימים אחרים, בהם יכבוש האדם את
החלל ויפליג אל כוכבים רחוקים אלו, ושם, בין מכתשי הירח
ושמורות החול המדמם של המאדים אשר רכש זה מכבר יעמיד את ביתו.

האוויר הקריר של המזגן רפרף על פני, ודודי הוסיף וסיפר
בהתלהבות בלתי מרוסנת על רכישתו האחרונה שעה שצפה מכוניתו
הישנה בדממה אל עבר יעדינו המרוחק בדרום, עוקפת משאית משא
ופונה בקלילות בין נופי ים המלח המרהיבים. לא על עצם הרכישה
עצמה חזר דודי ודרש שעה שאחז בהגה בהתרגשות נעימה, שכן, לא
תמול-שלשום יצאה העסקה אל הפועל, ושטר הקניה היה נמצא בידו זה
חמש שנים ואף יותר, אלא על השלמת הפרויקט אשר בשמו עמל מחצית
מחייו הבוגרים, זה אשר דחפו לצאת מן הביצה הכנענית אל מרחבי
הקסם של הבלתי נודע של האטלנטי ולתור אחר אי שומם לרכישה
ושדרוג, אשר בין עצי הקוקוס המקשטים את שמיו יקים וירים את
מלונו החדש, הנוצץ, האהוב, שיקלוט בזרועות פתוחות מיליונרים
קשישים ובנות לוויותיהם הקטינות ויהיה בית ומשען לחלומות הזימה
שלהם תחת ענפי התמר העמוסים.
הנה זה הושלמה בניית המלון זה מכבר, ומשטח עץ מרוצף הוצב לו עד
פתח המים, ומלצריות משופעות חזה היו מתלוצצות בקריצת נמשים עם
עשירי צרפת ובולוניה, ובחן נעוריהן היו מגישות את המוחיטו
הצונן אל האצבעות המשתוקקות ושולחות בלחישה שובבה מבט תמים
ורוגע, עטוף ניחוחות נעורים וחמדה. הנה נצנצו מפרשיות דוממות
בין הגלים המכחילים עד האופק ובקתות עץ קטנטנות הוצבו על החול
הלבן, ומתוך פירות עץ הקוקוס עצמם לגמו בקש צבעוני אורחי המלון
את לשד הפרי עד תומו בגרגור מתקתק, ועל משקפי השמש החסינות
שלהם נצנצה החמה הבוערת על האוקיאנוס המקיף ועל האי הקטן,
שמוחו הקודח של דודי היה עסוק ללא הרף בניסיון למצוא לו את
שמו.
עוד בטרם נטשנו את גבולות השרון צלצל הטלפון הנייד של דודי
וחלל המכונית נמלא בקולו המלבלב של רואה-חשבונו, אשר אף על פי
שלא פגשתיו מימי, עלתה בי דמותו במלא תפארתה וכבשה את מוחי ללא
כל היסוס: ריחו של תיון ויסוצקי מילא את אפי ברגע שהחל לדבר,
ומראה זגוגיות משקפיו הכבדים כבש את עיני רוחי, עניבתו הכחולה
וחולצתו המגוהצת ללא רבב מרצדות לפני בהידור משרדי. בקולו
הרוגש הייתה יבשושית מהוהה, כזו השייכת לאלו אשר כל עולמם נע
בין כתלי משרדם וחצאיות הבד הכבדות של מזכירותיהן, אלו אשר
בהפסקות הצהרים היו לוגמים מעט סודה בלימון בליווי עוגיות
הסוכר הכשרות למהדרין ופיסת עוגת התפוזים הקרירה בניחוח של
פרווה, אלו אשר את שעות הבוקר היו ממלאים בתה חסר תוכן, עטור
פיסת לימון אף הוא ושתי כמוסות סוכרזית, וקרחתם נוצצת בהבזקי
הפלורוסנט שמעל לראשם, בתקרה חרושת קמטים אשר הזמן ושיחות
הכספים הטלפוניות עשו בה כבשלהן.
"שלום אדוני!", מיהר רואה החשבון לקמח בקולו האבקתי את חלל
הרכב הממוזג, "אני מתקשר בעניין של חדשות טובות!", ובאותה
נשימה חסרת מעצורים של יודע דבר ושל טייל מנוסה המכיר את דרכו
להילכותיה, פרש אל השפופרת את המספרים המתגבשים על גבי שולחנו,
אשר בבוקרו של יום האירו פיסת כוכב בעיניו הממושקפות והתיזו
זיק טעם בתחתית כוס התה שלו.
הנה שם, בין נופי השרון המוריקים לגבולות גוש דן הכובשים
באפרוריות הבטון את ניחוח הבוקר, כיסתה את השמיים הנשקפים מן
הזגוגית שכבת המספרים הבלתי נגמרת שבפי רואה החשבון, אלו אשר
החלו דו-סיפרתית והלכו והאמירו כקולו הנרגש של איש המספרים
המעונב להיחנק, המודיעים בהצדעה מלכותית על רכישות בלתי פוסקות
במניות המלון שבבורסות העולמיות, ולאחר מכן ירק הפה הנרגש
בעיוות מעונב את הכנסות האי כולו בחצי שנת עסקים בלבד, ועוד
הוסיף בנשימה עצורה ומבלי לגמוע אוויר כיצד מרגע לרגע תופח
חשבון הבנק של דודי כעוגת שמרים בניחוח של עושר. ללא הרף
מוסיפים אנשי עסקים וחברות בעלות שם עולמי מכל רחבי תבל להשקיע
את מיטב כספם במניות הדוד, ובתחרות בלתי פוסקת הם ממהרים להציע
את שמם למכרזי השטח ולרכוש אף הם פיסות קרקע על השטח הבתולי
לשטרות קניין ולבניית בתי מלון מפנקים אשר יפיחו חיים
בחלומותיהם הכמוסים ביותר של עשירי תבל. הנה נרקמות תכניות
לקיצוץ הצמחייה הסבוכה ותיחומה המאורגן באזורים מסומנים, אשר
יוקפו בבתי מלון ורחובות שקטים של בתי קפה קטנטנים ואינטימיים,
שרמקולים סמויים יפיחו בהם חיים במנגינות ששקטות וכובשות לבב,
ובלב ליבו של האוקיאנוס האטלנטי יקומו פאבים עמוסי משקאות
צוננים, ועל חופי הברק של האי יינעצו שמשיות צבעוניות על כסאות
נוח המשיקים אל הים הרוגע עד האופק.
ובזמן שהיה המחזה הנפרש לנגד עיני רומנטי וזוהר בכל הדרו, היו
מספרי החשבונות וכמויות שטרי הבעלות הנחטפים כלחמניות טריות
מעל המדפים ממלאות את ליבו של רואה החשבון בהתפעמות של הלב,
ועיניו ברקו תחת מטח משקפיו אל צג מחשבו ובחזרה אל שפופרת
הטלפון שהחזיק בידו, ובשפתיים רועדות הוסיף ודיווח לדודי על
הצלחותיו המדהימות, המזנקות מרגע לרגע והתעשרותו הבלתי פוסקת,
המכפילה את עצמה עם כל קילומטר שגמעה המכונית בדרכה לאילת.
עוד טרם חצינו את גבול באר שבע היה דודי מיליונר. כאשר קרבנו
אל דימונה ועצרנו לחניית ביניים בקפה הנידח לאספרסו קצר ועוגת
שמרים בשרנית, נמכרו ונחתמו שבעים ושניים אחוזים משטח האי,
ופניהם של שישים ושלושה אחוזים משטחו המיוער היו מועדות
לאבדון. "חבל", אמר דודי בין לגימה לנגיסה, "שהאי השקט יאבד את
שלוותו הבתולית", אך מאידך הוסיף ואמר כי זוהי דרכו של עולם,
ואדם תמיד מחפש לשנות לו את פני הנוף הטבעי לנוחיותו ורווחתו
הוא. וכשם ששינו ענשי עסקים נסתרים את פני הנוף הטבעי של האי
ששכן אי שם ושמו עוד חבוי לו, כך הלך וטפח חשבונו הפרטי של
דודי עם כל נגיסה בעוגת השמרים. וככל שנגס בעוגה כך הוסיפו
חברות ענק לנגוס בשטחי הפרא של האי הקריבי, והמלצרית
הדימונאית, שלא ידעה כי לפניה יושב האדם העשיר ביותר בישראל,
הוסיפה לשאול בחיוך אם נרצה עוד כוס קפה לפני שנצא שוב אל
הדרך.
לא רצינו. אילת קראה לנו בהריה המהדהדים בעוצמה, בחומה המלטף
את הפנים ובמים הקרים של הים האדום, וכך שבנו ונתכנסנו במכונית
ושבנו והפעלנו את המזגן, וברחשי מנוע שקטים שבנו ועשינו את
דרכינו בין מרחבי הפרא של המדבר ואוהלי הבדווים שסביבנו, אשר
אף על פי שמאות בשנים עשו את חייהם בין שברי הסלע ועצי השיטה
ושיחי המלוח האפורים, לא שינו ברעיית עדריהם כהוא זה את הנוף.
הנה זה באנו אל אילת, ונחום שריג מניף את דגל הדיו התמידי על
אום אל רשרש הנמוגה, והמכונית פונה בין הים החבוי תחת מעטה בתי
המלון להרים בהם שוכן האל, החבויים אף הם תחת מעטה האבק של
העיר. בזמן שהחנינו את הרכב בחניון המיועד לאורחי המלון הכפיל
דודי את ממונו מבלי להניע אצבע, ובשעה שסיימנו את תהליך הרישום
ופנינו עם המזוודות אל המעלית, כבר שילש את כספו. הדלת השקופה
נעה חרישית במסילתה, ואנו יצאנו אל הבלקון המשקיף על הים הכחול
המופלא, התחום בהרי אדום הירדניים, המסותתים בגסות פראית.
כף ידו הגדולה של דודי היתה תלויה על כתפי, ועיני שנינו
במרחבים הדוממים שסביבינו, לוגמים את האויר בשקיקה ואיננו
רווים. "כמה יפה הטבע", לחש דודי בהשתאות, כמו היתה זו לו הפעם
הראשונה לחזות בהרים הללו, הנשפכים אל הים. "פעם, כשהייתי
חייל", הוסיף ואמר לאחר שתיקה ארוכה שהרוח מילא בה את החלל,
"ירדתי לאילת לרגילה". עיניו של דודי הצטמצמו לכדי שני סדקים
צרים, ונראה היה כי מוחו נשטף זכרונות. "כל האיזור הזה", אמר
ומשך ידו על פני המלונות החורצים את הרקיע, "היה ריק. יכולת
ללכת שעות על גבי המים ברגליים יחפות ולהאזין לרשרוש הגלים
הקוראים בשמך בהיחבא, ולרגע כמו נשתכח ממך עולמך, ולא היה עוד
דבר פרט למים הנושכים במדבר". הבטתי בו שעה שנזכר באותה חופשה
רחוקה, ופניו היו צעירות ושלווות כפני אותו צעיר המהלך על החוף
השקט. "דבר לא נותר עוד כעת", הוסיף ומלמל כמו לעצמו. הוספנו
להביט כך בנוף הפועם בשאגה דוממת, ואיש מאיתנו לא העז עוד
לפצוא פה תחת הדרו המלכותי של המדבר. "בוא, נרד אל החוף ונשתה
לנו בירה", אמר דודי לבסוף.
ברגליים יחפות חרטנו את דרכינו בחול הלוהט ועשינו את דרכינו
בין כיסאות הנוח הפזורים סביב תחת השמש, ולבסוף התיישבנו
והאזנו דומם לקול המים סביבנו, ונפשותינו תעו בין דרכי המדבר.
הנה צלצל הטלפון הנייד שנית, ומבעד לרחשי המים וסלסולו של אייל
גולן שמעתי את הולם לבבו של רואה החשבון, המבשר נרגשות על
מכירות שיא הנוסקות שחקים ומאיימות לפרוץ את מחסומי הזמן
וההיגיון, בעוד איו של דודי קונה לו משקיעים וקונים, ובתי מלון
דמיוניים נחרטים על שטחיו, ומאות ארכיטקטים שוקדים בו-בזמן על
תכניות ושרטוטים.
בחיוך מהורהר גמע דודי מן הבירה הצוננת שבידו, והאזין פעם
לרשרוש הגלים, פעם לרשרוש רואה-החשבון. "מחצית מן הסכום אעביר
לחשבונך כאשר נחזור מן החופשה", מסר לי דודי בקולו, וטפח על
ברכי. "ביום מן הימים תצא אף אתה למצוא את האי שלך, והפעם יהיה
זה אתה שייקרא לו בשמו".
חייכתי קלות, ובדמיוני שטפו מספרים עמוסי ספרות את חשבון הבנק
שלי, אשר לפנים היה דליל וחלוש, ואילו בן רגע הפך כביר ועצום
מימדים.
כל אותו יום הפלגנו אני ודודי בים דמיוננו, וכספינו כספינה
כבירה הנושאת אותנו אל מחוזות רחוקים. אל ארצות חדשות נשאה
אותנו הספינה, ובכל אשר באנו בו היה החופש מולך. כל שחפצנו
הייתה ידינו משגת, ואין גבול ליכולת. כל שנותר כעת הוא אך
להפליג על כנפי הדמיון.
"אשא לי אישה חדשה", הרהר דודי במפתיע. "כזו בת עשרים. או אולי
עדיף שתיים?"
הוא חייך אל הכוס, ואני לא ידעתי אם ברצינות נשא את השאלה אם
מתוך הלצה, אך העדפתי לשתוק ולשקוע במחשבותיי שלי. הנה לפני
נשתרעו אופקים חדשים, כאלו אשר מעולם לא העזתי לחלום אודותם,
וכעת היו כה ברי השגה. משפטו המהורהר של דודי שלחני אל החברה
שלי, הממתינה לי בבית, אשר מספרה הטלפוני חרוט היה בזיכרוני
כשלוש שנים. אולי גם אני אמצא לי אחת חדשה? להחליף צריך, והרי
שכל אישה בעולם תיפול לרגלי עם ממון שכזה, ובעוד שמניות האי אך
מוסיפות ונמכרות, וערכן אך עולה וגדל, באמת שאוכל למצוא לי כל
אחת שרק אחפוץ. ומה לי ולה, למעשה? שטוחת-חזה היא הייתה,
וגובהה היה ממוצא ותו-לא. עיניה היו חומות, כנהוג במקומותינו
בדרך כלל, ועורה שחום. בנקיפת אצבע אוכל להושיב על ברכי
בלונדינית תוצרת דנמרק או שבדיה, בעלת ברק כחול כמי הים שסרק
את רגלי, כזו המתנשאת לגבהים חדשים, ועורה הצח מסתיים בפטמה
ורדרדה ונהדרת, דובדבן על הר הקצפת הנימוחה שבכוס השוקולטה
שבידי. ולמה אחת מדנמרק אם ניתן להוסיף עוד אחת מגרמניה? ולזו
תיווסף ברונטית ממחוזות טולוז, ירקרקת עיניים ושיערה ניחוח
ורדים, ועוד ועוד, ככל שאחפוץ, ומילה רעה לא תאמרנה זו על זו
או על ישיבתן יחדיו, שהרי ברגע אחד ובאצבע צרדה יוחלפו והיו
כלא היו, כשם שניתנה ההודאה לחברתי זה מכבר.
הנה מתוך הזיותיי נשלחו אצבעותיי אל הטלפון ולחצו על המקשים,
וקולה המתרגש של החברה שלי נשמע מן העבר השני. רוצה הייתה לדעת
איך מזג האוויר שם, באילת, וכיצד אנו מבלים את זמנינו. ואני
חשתי כי לא נוח הזמן לשיחות בטלות, וכי הזמן קצר והמלאכה
מרובה, ובשעה שתופח חשבון הבנק שלי להחריד, מבזבזת זו את זמני
בשאלות סרק של מה נשמע ואיך אתם מבלים. הצטערתי על החיוג
ובזבוז הזמן. הרי את ההודעה על שליחתה לכל אלף עזאזלים יכולתי
למסור בשליחת אס אם אס קצר וקולע, ומשום מה דחקני ליבי להודיעה
בהגינות. "אל תתקשרי יותר, זה נגמר", אמרתי, וניתקתי את השיחה
הקצרה, מותיר את שאלותיה מרחפות באוויר. הבטתי בדודי, אשר עסוק
היה אף הוא בשיחה עם אשתו, זו אשר ילדה לו ארבעה ילדים, וגופה
השמין ונתדלדל, ואת מוחו הייתה טורדת לילה לילה ויום ביומו עם
שאלות חוזרות ונשנות לדאגות אין קץ. הנה, לאחר רגעים ספורים
ולא יותר, היינו אנו, שני גברים חופשיים על חוף ימה ההומה של
אילת.
"וכעת, למסיבות!", הודיע דודי חגיגית, ואץ לשוחח עם שלוש
בחורות בנות גילי, אשר שכובות היו על החוף, עכוזן בשמים ופניהן
טמונות במגבת הפרוסה על החול. לאחר דקות מספר שב אל השולחן,
חבוק בזרועותיהן. "אתה עוד פה?", שאל בתימהון. "ומה איתך? תהיה
משועמם הלילה, אם לא תקרא לאיזו מישהי!"
בחיוך רחב הוא הגיש לי את ארנקו ואמר: "תהנה!", ואחר, בתנועת
הצדעה, פנה אל עבר המלון בחברת שלושת הבחורות המצודדות סביבו,
ואילו אני פניתי ותרתי אחר המלצרית, מושיט לה חמש שטרות של
מאתיים, ומשלם לא רק עבור שירותי המלצרות שנתנה, כי אם אף עבור
שירותיה העתידיים לבוא בחדרי.
שבוע ימים חפשנו באילת הפראית, ושבוע ימים עשינו בה ככל העולה
על רוחנו. דבר לא יכל לנו, ואנו, המולטי-מיליונרים החדשים,
יצאנו לכבוש את העולם.  
דודי נראה צעיר בעשרים שנה, וכעלם חמודות יצא בחברתי לילה לילה
אל מועדוניה ההומים של עיר הנופש וזנה בה כאוות נפשו. תחת גלי
הים האדום צללנו וצפינו בדגים המופלאים מתת האל, וכאשר השגנו
לנו את יכולת הצלילה ולא היה כל צורך עוד במדריך, אספנו לנו
מזכרות תת-ימיות, אלמוגים נדירים לקשט את הלב ולהזכיר את הטיול
החד-פעמי ההוא לאילת, שבו יצאנו סוף כל סוף לחופשי, והחלפנו את
שיממון חיינו בשגשוג מלבלב וחסר גבולות מתקתק. ואף על פי שהחוק
אוסר על איסוף אלמוגים ושבירתם, יכולנו לעשות זאת. עשירי תבל
היינו, וכי מי יאמר לנו לא?
באחד מן הימים יצאנו לרחיפת דאונים, והעולם פרוש לרגלינו
כמניפה. עד האופק השתרע המדבר האדום האדום, והים זוהר
למרגלותיו ומנצנץ בקרני החמה שמעל, ואנו, כשני איקרוסים, דואים
מעלה-מעלה אל עבר הבלתי נודע, שטים על כנפי הדמיון, וכשני
ילדים צוחקים רוקמים חלומות מתוקים, וקולו המתרגש של
רואה-החשבון מסב לנו אושר. מידי יום היו מתקיימות שיחותינו
עימו, ופעמים אף גאה בנו הגעגוע כל כך לחדשות שבפיו, עד כי
היינו יוצרים עימו קשר ושואלים שוב למצב החשבון, ובכמה התעשרנו
כעת, בזמן חרבון ממושך של כרבע שעה.
על הצונאמי התבשרנו דווקא מן הטלוויזיה. לאחר שבוע ימים רצוף
פריקות עול שבנו אל החדר בשעת צהרים, לאחר שזללנו כל עוד נפשנו
בנו מכל טוב במסעדה התת-ימית המוקפת דגה, ובפינו סיכומי החופשה
ותכנוני העתיד. "אז מה?", שאל דודי כאשר פסענו בנחת אל החדר
הממוזג, וכפכפי הפלסטיק שלנו מכים על המרצפות, "תחזור ללימודים
כעת, או אולי תצא לעשות בעולם כבשלך?"
מסעות רחוקים אל הג'ונגלים הנידחים של ברזיל עלו במוחי, נסיעה
אל הקוטב הדרומי, העמוס פינגווינים ודובים לבנים, רכישת דירות
יוקרה בראש המגדלים הנישאים של דובאי, שייט-תענוגות על יאכטות
מפוארות, מוקף עשרות צעירות בביקיני קורץ, עטוף ניחוח סיגרים
משובחים, משקיף מראש הקילימנג'ארו סביבי, טס במטוס פרטי בשמי
התכלת מרוצפי העננים, מוסע בלימוזינות פאר בשדרות מדיסון, בולע
מלוא הכף מוס בווארי משובח בניחוח הדרים, לבוש חליפות טוקסידו
ופפיונים צרפתיים בנשפים מלכותיים תחת קורת גגה של מלכת אנגליה
או נסיכת מונקו, מאיץ עד חרחור המנוע באלפא רומיאו נוצצת בצבע
אדום זוהר, או אולי דווקא למבורגיני צהובה, שערותיי מתבדרות
ברוח, ידי אוחזות בהגה בחוזקה, ובמוחי רקומות כבר תכניות העתיד
למימוש חלומות אחרים, דוחקים, שכן החיים כה קצרים ויש כל כך
הרבה להספיק ולגמוע, וכוס ייני אינה מתרוקנת, ואך מתמלאת עוד
ועוד.
לא הספקתי להשיב לשאלתו של דודי. קולו של שדרן הטלוויזיה קטע
את הזיותיי באחת והשיבני אל הכפכפים המיוזעים שלרגלי. צמרמורת
עלתה מבין אצבעות הרגליים, וזיעה קרה חרשה את גבי בחריקה
צורמנית, אך מבעד להלמות ליבי שמעתי את נשימותיו המתוחות של
דודי ואת חריקת עצמותיו שלו, הגוברת והולכת עם כל רגע חולף.
דווקא מן הטלוויזיה התבשרנו על האסון, ופרט למקלט לא היה לנו
ידיד בעולם לבשר לנו על רוע הגזירה. אף רואה החשבון, זה אשר
מיהר לבשר לנו על כל עלייה ברווחים, השתתק לפתע, וקולו הטלפוני
לא נשמע עוד. ההיפך הוא הנכון - הטלפון נותר דומם, ובשאגה
מחרישת אוזניים היה מונח על שולחן האוכל שבחדר, וכל צלצול לא
הועיל לפלוט אל החלל.
גל צונאמי אדיר שטף את האי חסר השם שבלב האוקיאנוס האטלנטי,
מסר לנו שדרן הטלוויזיה בקול משועמם, ריסק את בית המלון ושטף
מאות נופשים אל מותם. האי הוצף כליל במי הים הניתזים בזעמו של
האל על הריסת יצירת הפאר הדוממת שלו, על חריצת פיסת גן העדן
ביסודות בטון ופלדה, על כריתת עצי המנגו והקוקוס המתוקים
ותיחומם בין קווי המתאר של רחובות העיר הנבנית והולכת. הנה שקע
גן העדן הפראי תחת גלי האוקיאנוס, וחופיו הלבנים היו לביתם
הטבעי של הדגה והצמחייה התת ימית לעולמי עולמים. "ועתה לידיעה
נוספת", המשיך השדרן בדיווחו, ובעיניו נשקפים השעמום והציפייה
לסיום המשדר. כבר חפץ היה לשוב אל ביתו ולנגוס בחזה העוף
בליווי תפוחי האדמה לצד אשתו וילדתו האוהבת, השבה מבית הספר
ובידה חדשות מיום הלימודים שבכיתה ב' 2 והמורה טובה.
ואנו זעמנו על שיממון עיניו של השדרן המודיע על שברי חלומותינו
ששקעו בלב האוקיאנוס האטלנטי והשיבנו אל הביצה הכנענית, בין
העזאתים לסורים ובין חיזבאללה לג'יהאד, ובין האיום האיראני
לפיגועי התופת, ובין רמאללה לרפיח, וליבנו איים לפקוע תחת הלחץ
והאימה, כעת, כאשר הפך החלום לחלום-בלהות ואלפי נושים זועמים
צובים על שערי חשבון הבנק שלנו ודורשים את כספם, ואנו, אף אישה
המגישה את הכתף התומכת אין לנו עוד. והטלפון נותר דומם, ורק
פעימות הלב הרעידו את הקירות.
דודי הביט בי, נרעש. ידו הרועדת נשלחה אל הטלפון, ורגליו כשלו.
זינקתי אל הכיור והגשתי לו כוס מים קרים. בלגימה מהוססת הוא
שתה את המים, והקיש את הספרות המוכרות עד כדי כאב על מקשי
המכשיר הסלולארי. לראשונה מזה שבוע, לא היה זכר לרואה-החשבון,
והטלפון הוסיף לצלצל שוב ושוב, ללא מענה.
חסרי כל נותרנו בוהים זה בזה במרכז החדר, אובדי עצות. לא זאת
שנותרנו ללא ממוננו בלבד, אלא עוד שחומות של חובות ענק הקיפו
אותנו מכל עבר, חוסמות את שדה הראיה ואת קרני השמש, עד אשר כל
שנותר סביבנו הייתה חשיכה מוחלטת, ותו לא.
ברעדה חרישית וללא אומר ארזנו את המזוודות. הרגליים כמו הילכו
מעצמן, נושאות גופים חלולים וחסרי נשמה ולב, והאצבע גיישה את
דרכה בהיסוס אל כפתור המעלית. הרגל לחצה על דוושת הגז,
והעיניים בהו בשמשה המשקפת את השמיים הכחולים ממעל והמדבר
האדום מסביב. כביש הערבה, כמו עתידינו, התמשך שחור ושומם עד
אין קץ. מסביבנו בערו המרחבים. אני לא העזתי להביט בדודי, והוא
לא העז להביט בי גם כן. ומילה יחידה לא יכולנו לומר זה לזה,
וגם לרדיו לא העזנו להאזין, וכל מנגינה שתפקע מן הטייפ לא
יכולנו לסבול. חלל המכונית נותר אטום, ודומם, ואבוד.
חרחור הרכב הודיע כי אזל הדלק במיכל, ואנו נשאנו עיניים אל
הנורית המהבהבת באור זועק. והנה כבתה המכונית ושככה, ואנו
נותרנו יושבים זה לצד זה בלב המדבר הפראי, וצחוקו המלגלג של
אלוהים מהדהד בפנינו מכל זיז סלע ומכל מדרון חולי.
לאורך כביש הערבה התחלנו ללכת. פסיעה, ועוד פסיעה, ואת הרכב
המת הותרנו מאחור, נושא את שברי חלומותינו השסועים. מעיר
המלונות שבנו אל המדבר, ובכל בכל לא היה זכר לשביב ציביליזציה.
מן החלום שבנו אל המוכר, ומן המוכר אל הניכר, ובלב הניכר
הוספנו לפסוע זה לצד זה לאורך הכביש המתמשך עד אין קץ אל האופק
הדומם, ורק קולו של אלוהים נישא סביב עם הרוח. מאי שם הופיע
לפתע בדוואי רכוב על חמור. "וואלה איל יהוד, אתם מג'נון,
בחיי", צחק. "באמצע המדבר הולכים אתם, בחיי, מג'נון". הבטנו בו
ולא ענינו. "והסיירה שלכם?", שאל. "הלך?", שאל, וידו הדפה את
האויר תחת שפמו המחייך. "וואלה, אללה ירחמה". "אין לי מקום על
החמור", אמר, "אבל קחו מים", פלט במבטא גרוני כבד, והגיש לנו
מימייה צבאית שאסף מאי שם. "בהצלחה!", פלט בחיוך ונפנף בידו
שעה שהוסיף לרכב עם החמור אל עבר המדבר, מטלטל את ראשו מצד לצד
בצחוק מתגלגל ואומר לעצמו: "וואלה, אלה היהוד, מג'נון...
הולכים במדבר..."
ואנו, עוד הוספנו ללכת אל עבר עתיד לא ידוע, אוחזים במימייה
המשקשקת ומביטים בערבי המתרחק על חמורו כשם שעשו אבותיו בימי
קדם, ועינינו נשואות אל הכביש הנטוע בלב המדבר, אולי יבוא מאי
שם טרמפ לישועה להשיבנו אל שגרת חיינו העלובים בזיכרון יעקב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סנוב, בסלון
האווירי בפארי
כבר היית?



יואב טוקר אחרי
יותר מדי מרטיני


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/12/12 17:22
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אמיר קליין

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה