(פרגמנטים של הישרדות פואטית)


להיות
כשלד ההומה
כגוף המתחדש
כרקמות חיות,
להיות
בתוך ומבעד
בזמן ובנצח
בנשמה המרפרפת
ובעדנה אורגת באוויר שירה
בעדנה אורגת
באוויר
שירה,

אני כלי שורק רוחות
וכה זעום און תודעתי
מודעותי היא שיר חלש על מרחבי אינסוף,
אני לחש זעיר
של פרי חדש
המבקש לדעת.

חדל הוא האוויר להיות חשוב
וכל תנועות העלים חדלות להיחשב
כשרוחי קשובה לצליל אחד
ענבל בדד הלב,

לפעמים כשאני תופס את היותי תוך-כדי המוח הזה
מתחשק לי לבכות,
רק על שום היותי כה דל ביכולת לתפוס
אפילו את עצמי ברשפים בלבד.
ומי שכנע אותי שאפשר אחרת?
רק תחושת עצמיות אילמת.

אני בתוך מכונת האדם הזו כבר 22 שנים,
קשה לי המשימה הסודית הזאת
שככל הנראה הסכמתי לשכוח,
קשה להיות בתוך מכונת האדם הזו
כשהרצף והתועלת שבגלגלי המחשבה
הם צליל שבור של הכרה,
קשה לשיר כאן שיר יודע
להיות אחד עם כוונה,

אינני זוכר את מהות המשימה,
אבל רבות אני תוהה אם יש בה התשובה,
ובליל עצוב כליל הזה
אני רוצה לצאת מתוך המנועים
ומכל המנגנונים החורקים
והאנשים המסכנים
שמגלמים את מכניקת האימה הזאת,

קבענו לך חוקים
אתה אור מודעות קטן
קבענו לך מידה גדולה של חושך לרבוץ בה עד ימים אחרונים,
לא הסברנו למה
לתבונת האדם שלך
רצינו שתתהה בייסורים של יום-יום
אם אולי אתה נצחי ושבעים שנה הם כלום.

אין לי כוח לקחת חלק במסע הזה
בו אני לא זוכר שנרשמתי,
לא מתחשק לי להיות חלק מהניסוי הזה
של אלים בתודעה אורגנית.

לא כאדם אני כועס
אלא
כמישהו שיכול להיות יותר מאדם
ואת עצמו מרגיש כהכרה מובלעת בתוך חיה.

שמישהו יפסיק כבר את הדבר הזה,
שלקול. שלי. תהיה. חשיבות. במרחבים.