זה לא מה שמנגן אצלנו במוח, אתה מבין? עוד יום ועוד, יום רודף
יום, שקיעה רודפת את הזריחה וזו בתורה. אם חפצה נפשך לאהוב,
לא, זה לא כל-כך קל. הן אומרות שהן רוצות להיות נאהבות, אבל
עושות הכול כדי שזה לא יקרה. אז עדיף אם כבר לאהוב את הלאמפה,
את התמונה על הקיר, את הספר הישן, את השיר הנשכח. מוזיקה
שמתנגנת ומזכירה נשכחות, האהבה הזו פנימה לא תניח לך, אבל אין
לה מקום בעולם האמיתי.

היא מגהצת את הסדינים, היא מעמלנת את הצווארונים, סבון,
אבקת-כביסה, מרכך, הרבה מים, שטיפה-סחיטה, ניתלה את זה בתור
וילונות לייבוש. נתלה שטיחים על הקירות, נשים קטורת בתוך
קופסאות פח קטנות בחול, אתה יודע כמה אני אוהבת ריחות, לך
תתקלח אתה מסריח.

יש לך הרבה מילים להגיד וכולם לא אומרים דבר. הבית הזה פשט את
הרגל מזמן, כמו לפני שנים - מה כבר השתנה. מריצים קטעים של
דאחקות מי אמר למי ומתי ואיך זה קרה. למי זה אכפת? מה אתה עשית
בשביל עצמך?  

לא, הוא אומר. אני לא מוצא עצמי מתאהב בפנימיות. היא מעניינת
לפעמים, אבל פנימיות היא הפכפכה ויש בה הרבה מוקשים. תגיד מילה
בבוקר תקבל חיוך. תגיד אותה בערב תקבל צעקות. למה לי להתחתן,
לפרנס ילדים ואישה, היא תמאס והם ילכו כי כולם הולכים. לא תמיד
יש קבלת-פנים חמה שהם חוזרים. להרים טלפון פעם בחצי שנה זה לא
לעניין, אנשים משתנים, אתה לא רואה אותם - אתה כבר לא מכיר
אותם. אין חסד נעורים ולא בטיח, זו אגדה. המטען שנצבר בבטן, לא
היה מי שיפרק, שמים שלט אין-כניסה. כי אין כניסה למי ששכח, אין
כניסה למי ש"היה צריך את הזמן שלו," כי דברים קורים וזה כבר לא
משנה אחרי זמן, אז יש צדק ואין צדק, כי עשית מה שנעשה לך.

אתה מכיר את העיניים, הן מחליפות צבעים. זיכרון מעולה מאבד
צבע, הופך לסרט נשכח. זה לא קרה לי, אתה אומר. זה קרה למי
שהייתי, אבל לא לי. כמה טוב זה מצעים רכים, נקיים ומבושמים.
אפשר להסריח אותם בסיגריות, להתיז עליהם זרע, למלא אותם
בפירורי וופלה, לפורר עליהם ג'יז'ים. להפליץ. המיטה היא רפסודה
שהולכת לכל מקום כשישנים. נעה עם מחשבות, הרהורים, מוזיקה,
דמיונות, רגשות.

מיטה היא דבר יפה. אני אוהב מיטות.