צעקתי לך להפסיק לזוז. להפסיק לנוע. החלטתי שתהיה במקום מוגדר.
אז, בתוך המרחב האינסופי של האדמה מתחת לרגלינו, העמדתי אותך.
כפי שרציתי. אתה עמדת ברגליים פסוקות למחצה, ברכיים כפופות
למחצה, הידיים ספק שלובות ספק לא. כאילו חיפשת את המקומות
היחידים שעוד מותר לך להיות חופשי בהם ולנוע בהם כרצונך לפני
שאקבע לך גם אותם. רק פניך הביעו את מה שרציתי. פניך התאימו
בדיוק לתמונה שראיתי בראשי. הם הופנו אליי במלואם, ושתי עיניך
פגשו ישירות בעיניי. שתי עיניים ירוקות-כחולות, שרק האור יכול
לקבוע את צבען האמיתי. השמש ניצבה בזווית המתאימה לראשך כך שרק
אפך יצר צל קצר, ועינייך היו פתוחות וגלויות כלפיי. שפתיך היו
פתוחות מעט, אבל לא במטרה לדבר. כנראה רק במטרה להקשיב בצורה
עמוקה יותר. הבטתי שוב בפניך וקבעתי את צורתם בראשי. במילה אחת
קראתי לרוח שתפרע את שיערך מעט. שיערך השחור המתולתל והמקורזל
התנופף מעט ברוח, ותלתל אחד שלך גלש במורד השיער והגיע עד
למצחך. זו הייתה התבנית שרציתי בראשי, התבנית היפה ביותר שלך.
כמו בצילום חרטתי את התבנית הזו בדמיוני. כעת, החלטתי לגשת אל
התמונה ולבדוק את הממשות שלה. התקרבתי אליך עד שהפרידו בינינו
מספר צעדים. זה הכל, מספר צעדים. ואז, עצמתי את עיניי והמשכתי
לדמיין את דמותך לפניי. הושטתי את ידי אליך עד שפגשה בידך.
לקחתי עוד צעד קדימה. היד שלך הייתה קרה ומגעה לא היה ברור. אם
היה זה מגע קר ומרוחק, או מגע קר מפאת הרוח, דבר שיש לחמם אותו
יותר. אחיזתך הייתה רופפת במידה מסויימת, אבל הרגשתי שאתה כן
אוחז בידי. לקחתי עוד צעד אחד קדימה וכעת יכולתי להרגיש
בנשימתך על פניי. גם מנשימתך לא יכולתי להסיק דבר עליך. אמנם
אפשרת לי לחוש את נשימתך במרחק זה, ולא הסתובבת, אולם בנשימה
זו היה דבר כל כך טבעי כאילו כלל לא הבחנת שאני שם. פקחתי את
עיניי, לראות ביתר בירור את כוונותיך. הסתכלתי בעיניים, וסימן
השאלה עדיין נותר. מקרוב, היו אלה אותן עיניים שראיתי גם
במרחק. אותן עיניים ספק ירוקות ספק כחולות, שרק האור קובע את
צבען. הסתכלת בי בעיניים הללו ביתר רצינות. אותה רצינות שלא
קובעת אם תרצה שאתקרב עוד ואפרוץ מבעד למחסום הזה, או אותה
רצינות הקוראת לי להתרחק. ניסיתי להבין את מבע עיניך עוד מספר
שניות, אך לבסוף השפלתי את מבטי. אתה נותרת קפוא כמו בתמונה.
אותה תנוחת רגליים, אותה תנוחת ברכיים, כמעט ואותו מיקום ידיים
וכמובן אותן פנים. כמו רצית לומר דרך כל זה, "לעולם לא תדעי אם
אני מפתה אותך או שאת מתפתה".
החלטתי לשים קץ לשאלות, וחזרתי אחורה. כאשר הסתובבתי והתחלתי
ללכת שמעתי אותך קורא בשמי. שוב, באותה הטעמה שיכולה להשתמע
לכל כיוון. כאילו רצית שארגיש מצד אחד שאתה מצטער שכך נפלו
הדברים, ומצד שני שאתה רוצה שאחזור. אז הסתובבתי אליך, ודבר לא
השתנה. כל גופך מסר את אותו מסר דו משמעי. דמיינתי בלבי כיצד
צומח בידי ענף קטן, שיכול לחרוך את האדמה עליה עמדנו. ולפתע
הופיע בידי הענף. עצמתי את עיניי והסתובבתי במקומי מספר פעמים.
לבסוף עצרתי והתחלתי ללכת כחמש פסיעות. אילו עיניי היו פתוחות,
יכולתי לדעת בוודאות שאתה עומד שם מולי, אך העיניים היו סגורות
ומבחינתי היה זה רק ניחוש. לקחתי את המקל וציירתי בו מעגל אליו
יכולים להיכנס שני אנשים, כולי תקווה כי אתה נמצא בתוך המעגל
הזה. כאשר סיימתי את המעגל, זרקתי את המקל החוצה ועמדתי באחד
מחלקיו של המעגל, ושתי ידיי מושטות קדימה. אותן מספר שניות
שחיכיתי לך נידמו כמו נצח, ובראשי חלפו אותן אלפי מחשבות בשנית
אם כן או לא. לפתע הרגשתי סופסוף את מגע ידיך על שתי ידיי,
ואותו המגע הקר שלהן. ובבת אחת פקחתי את עיניי תוך כדי קפיצה
עליך מרוב שמחה.
עדיין אני לא זוכרת אם לבסוף חיבקתי אותך, או שפשוט התנגשתי
בקרקע.