אהבתי אותה כמו שאהבתי את כל מטופליי גם יחד. מכיוון שהייתה גם
אחת ממטופלותיי הנאמנות, האהבה שלי כלפיה נאלצה לגדול כל שנה
בצורה רקורסיבית.

לאחר 7 שנות נישואין בהן אהבתי אליה רק הלכה וגדלה עד שהגיעה
למימדים חסרי פרופורציה, מתוך ראייה לעתיד ובעצה אחת נאלצנו
להתגרש. מאז, אנחנו מתראים רק במסיבות יום ההולדת בגן של בננו,
יואב. כל שנה, באותו יום וכל שנה מחדש בדיוק כמו שנה שעברה,
אנחנו נכנסים יחד וכל האמהות יושבות שם עם הילדים המאותגרים
מבחינה אסתטית שלהן ואני כל פעם נאלץ לשמוע שוב את אותה קריאה
נלוזה: "הנה באים הרופא וגרושתו" ושוב אני מוכרח לזייף חיוך
יבש כאילו זו הפעם הראשונה שאני שומע את זה. ואם זה לא מספיק,
תמיד ניגשת אליי איזו אמא בודדה של ילד יוניסקס כזה או אחר,
פעם זו אמא לילד שקוראים לו מעיין ופעם לילדה שקוראים לה תום,
אבל לאמא משום מה תמיד קוראים אירית. והיא מתעקשת שזה אירית
ולא עירית. "אירית ב-א'" היא תגיד לי. או נירית. לפעמים קוראים
לה נירית.
בכל אופן, איזו אירית ב-א' כלשהי ניגשת אליי גם השנה, כולה
נרגשת כמו ילדה בת 16, עיניה העייפות מאופרות בגסות. "איזה
חמוד יואבי, אתמול הוא ומתן שלי שיחקו כל כך יפה ביחד". אני
מחייך ומגרד בראשי. "כן, טוב, מתן הוא באמת ילד מיוחד". בימים
כתיקונם היא כנראה הייתה מתרעמת על כך שקראתי למתן שלה ילד ולא
ילדה, כי הרי בבירור הילדה הגבוהה הזאת עם השיער הקצוץ,
שמרביצה לכולם בגן כשלא מסתכלים ושולטת ביד רמה על ארגז
הצעצועים היא ילדה ולא ילד, אבל היום זה לא יום כתיקונו, היום
זה יום מיוחד, כי היום זה היום של אירית ב-א', ככה היא הבטיחה
לעצמה הבוקר מול המראה וככה זה יהיה. "חשבתי אולי לקחת את יואב
אלינו, כדי שימשיכו לשחק. מה אתה אומר?" אני מסתכל אחורה אל
גרושתי, שרון, שתחייה. היא יושבת על אחד הכסאות הקטנים של
הילדים אך ישבנה, כמובן, לא חורג ממנו בס"מ. על ידה יושבת
אירית ב-א' של שנה שעברה והן מדברות ביניהן ביחד עם עוד שתי
איריתיות אך בבירור שונאות אחת את השנייה. שרון מסדרת את שיערה
בתנועה מהירה וקולטת אותי מהקצה השני. שוב היא משפילה את המבט
שלה, כאילו היה זה אותו יום ברבנות. אני זוכר את היום הזה
מעולה, כל פרט ופרט ממנו, אבל אני תמיד מתבלבל אם זה היה היום
שהתחתנו או היום שהתגרשנו. זה קורה לי הרבה, שאני יודע שאני
זוכר משהו אבל לא יודע אם הזכרון גורם לי להיות שמח או עצוב.
כל דבר שקשור לשרון כרגע גורם לי רק להיות עצוב. אירית ב-א' של
שנה שעברה גם כן רואה אותי אבל עושה כאילו היא לא. שנה שעברה
זה נגמר בינינו רע מאוד. "כן, זה נשמע לי רעיון מצוין." אני
אומר לאירית ב-א' של השנה והיא מחייכת ואז ממלמלת שהיא תכף
חוזרת והולכת לעשות משהו שלא הקשבתי מה זה היה, בטח הולכת
לשירותים לשים שכבה רביעית או חמישית של איפור, בשלב הזה כבר
קשה לדעת. אני מנצל את ההפוגה כדי לגשת אל שרון. "היי". היא לא
עונה, לא מרימה את המבט, רק מסתכלת על הנעליים החדשות שקנתה,
מנסה לשחזר את התחושה שהרגישה כשקנתה אותן. "מתי קנית אותן?"
אני שואל. היא מרימה את המבט, איכשהו היא עדיין תמיד מופתעת
כשאני מצליח לנחש את המחשבות שלה. "את יודעת שאני מתגעגע,
נכון?" אני מתיישב לידה. "אני כבר מתקשה לזכור למה זה בכלל
נגמר בינינו." אני מחייך אליה והיא מרחמת עליי. "אני לא יכולה
לעשות את זה שוב." "חכי רגע". היא קמה ומסתכלת עליי מלמעלה,
כאילו מנסה בפתטיות של קולנוען מתחיל לשקף את יחסי הכוחות
שבינינו. "כל שנה מחדש..." היא מטיחה בי ומביטה בי כמה שניות.
זה מבט קר, בלי אהבה, מבט שלא חווה אהבה כבר הרבה זמן. היא
רוצה להגיד משהו ואז מתחרטת והולכת בצעדים מהירים אל יואב.
"בוא מתוק. אנחנו צריכים ללכת." היא מנקה את הפנים שלו משאריות
של עוגה, מנשקת אותו, מרימה אותו ויוצאת. ואני נשאר מוקף
באירית.


הבית של אירית ב-א' כל כך גדול. אני יוצא מחדר השינה שלה ונאבד
בין המסדרונות עד שאני מצליח למצוא חדר שירותים. בכלל לא הייתי
צריך להשתין, פשוט הייתי חייב להיות רגע בלעדיה. אני מהלך הלוך
ושוב בתוך החדר הקטן, ברז האמבטיה מטפטף ואני רוכן מעל האמבטיה
וסוגר אותו עד הסוף. הוא כבר יצר שלולית קטנה של מים ואני נשאר
עומד כמה שניות כדי להסתכל על המים מתנקזים ואז מוריד את כיסוי
האסלה ומתיישב, משעין את ראשי על ידיי. לא הייתי צריך לבוא.


דלת הבית נטרקת. אני מרים את הראש וקם, נעמד מול המראה של
השירותים ונחרד. אלוהים, כמה הזדקנתי מאז הבוקר. אני יוצא
מהשירותים בחשש, מוציא קודם את הראש להסתכל אם מישהו נמצא
במסדרון וכשרואה שאין אף אחד אני יוצא. מתהלך בשקט חזרה אל חדר
השינה ורואה שהוא ריק. אני יוצא ממנו והולך אל המטבח. גם ריק.
על הדלפק יש פתק מתנופף ברוח כשכוס קפה מהבילה שומרת עליו
מלעוף. "אני עוד מעט חוזרת, תדליק לי את הדוד שמש בבקשה.
אירית". אני מתחיל ללגום מהקפה, שהוכן בדיוק כמו שאני אוהב.
כמה זמן אני כבר בבית הזה? אני מתחיל להסתובב בבית, במטבח,
בסלון, נעצר על יד שידה עם תמונות עליה. הנה אירית ב-א' ומתן
באיזשהו פארק שעשועים בחו"ל, הנה אירית ב-א' ואישה לא מוכרת,
בטח אחותה, הנה אירית ב-א' ואני יושבים על ספסל מחובקים, נראים
מאושרים. אני חוזר למטבח, הופך את הפתק שלה ומתחיל לכתוב שאני
מצטער אבל אני לא יכול יותר ושלא תתקשר אליי. אני חותם את הפתק
ב"ותדליקי בעצמך את הדוד שמש". אני מדביק אותו על המקרר עם
מגנט וקורא את מה שכתבתי. אני מוריד אותו ועושה קו על המילים
"אני מצטער", רק קו, כדי שאפשר יהיה לראות שרשמתי ואז מחקתי
ואז אני מחזיר את הפתק למקרר. אני מסתכל עליו כמה שניות ושוב
מוריד אותו ומשנה את ה"היי אירית" ל"היי עירית" ומדביק אותו
בחזרה. אני מסתובב אחורה בדיוק כשאירית ב-א' נכנסת, היא רואה
אותי ומחייכת, היא נותנת לי ביד שקית עם מצרכים ומבקשת שאשים
בארון ואני בורח משם הכי מהר שאני יכול.
אני רץ. פשוט רץ רחוק. יחף, על האספלט, שהופך לחול וחוזר להיות
אספלט. לכפות הרגליים שלי נדבקות שאריות מכל מה שאני דורך
עליו, מכל מה שדרכתי עליו ומעצמי, אבל אני לא מפסיק לרוץ. נדמה
שהמכוניות שלידי נוסעות מהר יותר מהרגיל, מהר יותר ממה שחשבתי
שאפשר וכל האנשים המאושרים שבתוכן, זוגות זוגות, עוקפים אותי
מבלי להסתכל. אני עוצר. אני לא עוצר, אני ממשיך לרוץ, אבל
בשביל האנשים במכוניות אני רץ כל כך לאט שכאילו עצרתי. אני
עוצר באמת. אני מרים את השקית ומניח על הדלפק. "איפה הולך
הטונה?" אני שואל. "שים במגירה השנייה." אירית ב-א' אומרת לי.
אני שם את קופסאות השימורים במקום. היא ניגשת אל המקרר ופותחת
את הדלת של הפריזר, אני ממהר להוריד מהדלת את הפתק והולך לצד
השני של המטבח. אני מסתובב בשקט ומסתכל על האישה המושכת במידה
בינונית שנמצאת מולי בזמן שהיא מכניסה קופסאות בשר למקפיא,
עומדת על קצות אצבעותיה כדי להגיע למדפים העליונים וכל גופה
נמתח. הסווטשירט הכתום שלה מתרומם ואני רואה את החלק התחתון של
הגב החיוור שלה. היא סוגרת את דלת הפריזר ופותחת את המקרר
ומתכופפת, בעדינות היא מוציאה מן השקית גביע קוטג' אחד ומניחה
במקרר ואז עוד אחד ועוד אחד. היא פותחת את מגירת הירקות
ומתחילה להניח בפנים קודם את כל העגבניות, ואז מלפפונים, פלפל
אדום וצהוב. אני מרגיש כאילו רק עכשיו אני באמת מסתכל עליה
בפעם ראשונה. אני חושב שאולי אני באמת רק עכשיו מסתכל עליה
בפעם הראשונה. אני מתקרב אליה ומניח את ידי על השיער שלה, מלטף
אותה ברכות והיא כמו חתול, עוצמת עיניה ומחייכת, נהנית מהמגע
של ידי על ראשה, מגרגרת.


כבר הרבה זמן שלא חשבתי על שרון, כנראה הכי הרבה זמן מאז
שהכרתי אותה. "בואי." אני אומר לאירית ב-א'. "לאן?" היא שואלת,
מפנה את ראשה אליי, גופה שכוב לצידי. אני קם ושם על עצמי
חולצה, מסתכל עליה מסתכלת עליי מסתכל עליה. "בואי." אני חוזר
על עצמי וקם, היא צוחקת ומתחילה להתלבש, מניחה לעצמה לסמוך
עליי, מניחה לעצמה להיפגע. אנחנו יוצאים ואני אוסף את המפתחות
שלי מהדלפק שבמטבח. "לאן אנחנו נוסעים?" "אל עבר השקיעה"
אלוהים, איזה קיטשי. אני אוסף את המפתחות שלי מהדלפק שבמטבח.
"לאן אנחנו נוסעים?" "אני עוד לא יודע". אני יוצא מהבית והיא
אחריי, סוגרת את הדלת מאחוריה ונועלת, כאילו היא חושבת שלאן
שלא ניסע, אנחנו בטח נישאר שם זמן מה. אני נכנס למכונית שלי
שחונה, כמה נוח, ממש מול הבניין והיא מתיישבת לצדי. אנחנו
מחייכים אחד לשני ונוסעים יחדיו אל עבר השקיעה. טוב, לא באמת
שקיעה, כי 11 בבוקר, אבל שקיעה מטאפורית. טוב, לא באמת שקיעה
מטאפורית כי אנחנו נפרדים בפסקה הבאה, אבל שקיעה מטאפורית שהיא
זמנית, לכרגע, מפוכחת, שמבוססת על הנואשות של לרצות לא להיות
לבד, שזה כנראה הכי טוב שאפשר להשיג במסגרת מגבלות המציאות.
אמת מארץ תצמח.
אהבתי אותה כמו שאהבתי את כל הנשים ששכבתי איתן אי פעם גם יחד.