חשבת שתוכלי להיפטר מכל המחשבות, מכל האנשים המרגיזים, בכך
שתארזי מזוודה או שתיים ותלכי לך למקום אחר, לא להרבה זמן.
והנה את יושבת עם עצמך, קמוצת שפתיים, תוהה על כל הדברים,
האהבות הנכזבות, מילה אחרת שיכלה להיאמר, להיות או לא להיות
בעיתוי הנכון, במקום הנכון, מה שנכון לי.
זה לא באמת משנה על איזה יעד תשימי את אצבעך בגלובוס המסתובב
לו, תחושת הריקנות תישאר ולא יהיה לך מול מי לפתור בעיות.
לבלוע את הכאב? לטמון ראש כבת יענה? עדיף לישון ולשכוח את כל
הצרות שאולי אני עצמי בישלתי אותן.
את שוקעת בעוד ספר ובעוד סרט, מנסה לשאוב עד לצאת נשמתם את
המשפטים שהכי מתארים אותך, את חייך, המילים הטובות שלא היית
מסוגלת לחשוב עליהן בעצמך.
ועצב נבנה על עוד עצב, קשה לך להשתחרר; מטיפה לאחרים לא לחיות
בפחד בזמן שכולך מהססת, אם זה ללכת לבד, לפנות לאדם זר שיצביע
על כיוון, לסרוק את הסביבה, להגיב לדפיקה בדלת, לקבל החלטה
ולהזמין משלוח כשממש לא רוצים לבשל.
לפעמים הזמן רץ כל כך מהר שאין לי את הזמן לחשוב על מה שהיה,
וגם ככה יבטלו אותי בהינף יד ויגידו שאני מנתחת יותר מדיי,
ושהחיים כה דינאמיים שאני עלולה למות עד שאצליח להשתלב.
ממתי אכפת לי מה אנשים אחרים אומרים? תמיד היה לי אכפת.
ברמה ההתנהגותית והתכנית, לאו דווקא בצורתי החיצונית.
הם אומרים שרק עכשיו בשנות ה- 25 לחיי, התבגרתי. שמתי לב
לריחות, צבעים, התאמתם וטיפוחם. אני לא יודעת איך זה קרה לי,
נפתחת לעולמות, רק לא יודעת להיפתח באמת כלפי הצד השני.
כיום דברים על העבר נאמרים בכזו נהירות ועובדתיות, כמעט שאי
אפשר לחוש בכאב, כאב שמוסס אותי שנים ומצא פורקן בין הדפים,
בין אנשים שסמכתי עליהם וכל אחד, לשמחתי, התפתח לכיוון שונה.
ומה עם הכיוון שלי? ללא לחצים וללא טענות, זו רק אני גורמת
לעצמי ללכת סחור וסחור, נטולת התרגשות, משוכנעת שהחיים צפויים
עד כדי שיעמום, ואם אין מה שמניע אז הנני עומדת במקום, וזה
המצב. מדיי פעם זזה קצת, אך יותר קל להניע את הדמעות, רק שלא
יקפאו מבעד לזכוכית הקרח שיצרתי.
אני זיקית; אני יכולה להתאים את עצמי, רק שלא כולם מאפשרים לי
זאת. גם לא כל תרפיה עוזרת לי. וככה, חסרת אמונה, פוסלת דברים
על ימין ועל שמאל ושוב ימין. כולם אומרים שיהיה בסדר וזה נשמע
כמו מנטרה שחוזרת על עצמה מבלי באמת לבדוק את פני הדברים, את
התחדשותם בטבע.
יש לי חזיונות של כל מיני צורות, בכולן אני מרוצה, וקשה לבחור
מה להגשים.
הבושה שמה סורגים על עיניי ואינני יכולה להיישיר מבט. גם ככה
זה אבוד ויש חלל, אטימות ואגו. אם פעם הקשיבו אז היום רק
שומעים. וזה קשה לשנות תהליכים, לבד, אני, נגד העולם.
כבר שכחתי מה החזיק אותי, מהן הסיסמאות שליוו אותי, חוש הצדק
דועך, הבריאות, הצורך ברושם, העיקר להשמיע קול, למות בידיעה
שהשפעתי.
פעם דבקתי בסיבות שהניבו מעשה, וביקרתי את עצמי על כי יצא
לכתוב מתוך שיעמום ולא דיכאון מרחף. והיום זו התוצאה,
ההתרחשויות עליהן נותנים דעתם ומסקנותיהם. גבה מורמת, לפעמים
גם האף, הדברים נשמעים הרבה יותר טוב כשהם לעצמך בראש.
עצמך... עם זה אף אחד לא יכול להתווכח, לא רוצה יותר לריב, לא
רוצה לתת, כן ככה בקלות לאפשר לדברים קטנים לעצבן אותי, לגרום
לי ככה להאדים ולדמיין שאהפוך לאישה מכה.
לא ככה חונכתי, צריכה מנוח מלהשוות לאחרים, מלהוכיח את עצמי כל
פעם מחדש. עברתי הרבה, גם את השנים שנראו לי כמבוזבזות, כחסרות
עניין, תכלית והמשכיות. איפה האור הזה שירמז על התשתית, שייתן
מראה למה שיכול לקרות. אני לא יכולה להתמודד יותר עם קפיצות
קיצוניות של רגשות, התחלות ותקוות.
גלים מכים בי, מנסים בכוח להזכיר לי שיש עוד טוב, ומה תעזור
כנות טוטאלית. אני רוצה להיות מסורה למשהו, למישהו, להתמיד
לפחות בדבר אחד. לא לחפש הוגנות, לא להיות הצל, לא לצטט יותר
מדיי, אלא להביא את עצמי, לקידמה, לעיניים נשואות, לדעת שזה
בסדר לחלום, גם בלי לישון, לדמיין ... לעצום הכל גם בפני זרים,
ולהרהר בכך שכולנו אותו דבר, גם אם נדמה שההוא חשוב יותר כי
הגיע ליותר הישגים.
גם בי יש פלאים, ואני מתקלפת אט אט מרצפת העץ שנותרה עירומה.
יום אחד הכל ייחשף, ותהיי מוערכת, תשלטי בעצמך, אך ורק בעצמך.
כמה אהבה יש לי אלייך, את מתמודדת, מבצעת, חן ייחודי, נסתר
מאד, רק אל תאבדי את זה... אל תאבדי את עצמך.