אז ישבנו בחצר, אני וכל החבר'ה. שמוליק פיצח גרעינים עם עיניים
חומדות בוהות כמו חרוזים. זה היה לפני שהוא התפקח. לבב לפעמים
לקח גרעין או שניים, וראיתי שמשהו מתרוצץ לו בראש ועוד מעט
ייצא החוצה. לי הייתה בחילה, ולא העזתי לפצח. לפעמים שתיתי קצת
קולה למרות הבחילה, כי הייתי צמא, למרות שלא היה חם. ואז לבב
אמר שצריך להרוג מישהו. שמוליק צחק צחוק כזה קטן חנוק של
תינוק, והמשיך עם הגרעינים. אני חשבתי שייקח זמן עד שהראש של
לבב יסתדר. "זה כמו ב"רוצחים מלידה"," אמר לבב, "מיקי ומאלורי
היו סתם נודים עד שהם רצחו, וככל שהם רצחו העריצו אותם יותר.
ולא סתם העריצו אותם, יש סיבה, כי הם נתנו לעצמם משמעות בעולם
כזה שכמעט לאף-אחד אין משמעות יותר." "לשמוליק יש משמעות," אמר
שמעון, "הוא ש-מ-ן." שמוליק צחק עוד פעם צחוק תינוק כזה קטן,
ושמעון הביט בו כאילו הוא מנסה לברר לעצמו ממה קורץ שמוליק.
לבב חיכה שמישהו יגיד משהו, וכשזה לא קרה הוא ניסה לתת עוד פוש
- "צריך להרוג מישהו." "שמע, אדון לבב," אמר דני וחייך חיוך
מנוכר, "אני יודע שאתה פסיכופט, כולם יודעים, אבל יש מרחק בין
לדבר על זה ל-לעשות את זה. ואני מציע לך להישאר באזור של לדבר
על זה, כמו רוב הפסיכופטים, לפני שמישהו יתקע בך כדור." "למה
מי יהרוג אותי?" אמר לבב בלגלוג, "אם היית הורג מישהו או
מישהי, אני אישית הייתי הורג אותך כטובה לאנושות. עדיף שתמשיך
לדבר על זה, כמו טרנטינו, ככה כמוהו אולי תהיה עשיר ומפורסם
ולא מת או בכלא." "טרנטינו פסיכופט?" שאל שמעון בתדהמה. "בטח
שהוא פסיכופט," אמר דני, "אבל הוא פסיכופט חכם, הוא רק
מדמיין." "אני מרגיש כאילו אני הולך בכביש שנמשך ונמשך
לשומקום," אמרתי, "אבל אני ממשיך ללכת, למרות שנראה ששום-דבר
לא ישתנה." "אני דווקא אוהבת להיות סתם אחת," אמרה החברה של
מלי. "ל-בנות יותר קל..." מלמל שמעון. "למה?" היא פתאום
התגוננה. "כי לבנות אין שורשים. הן יותר כמו פרפריות, פעם פה,
פעם שם, פעם שם..." שמוליק צחק צחוק תינוק חנוק. כולם הביטו
בחצי עין אל החברה של מלי, אבל היא שתקה.