היא ישבה ופתחה שולחן. מביטה בי, אני מביט בה. מדברת אליי, אני
מדבר אליה. ובעיניה לחלוחית. "אתה עושה רושם מאוד גדול. יש לך
הרבה כריזמה." היא אומרת כמעט בדרך אגב. זה מחמיא מאוד, ובאותו
הזמן הרגשתי שזה בא לי בזכות ולא בחסד.
אחרי-

עריפת הראשים. ניתוחים במוח. בדיקות פסיכו-אנליטיות מעמיקות.
פירוש חלומות. הרגליי היגיינה. מה אני אוכל. מה אני שותה. מה
זה עושה לי. איך אני רואה, ומה זה עושה לי. צלילה לילדות מ-כל
הכיוונים האפשריים. למה זה נראה לי הגיוני, והאם זה באמת נראה
לי הגיוני, והאם יש הגיון.
באזז.
צלילים, מדוע החיוך הזה מצלצל. ומה טמון בעיניים. מה גורם לך
כבודו ללכת את כל הדרך עד אליי, והאם אתה מחפש נחמה נשית.
רגליי החשופות, כלומר לא שולחן חוצץ בינינו, זה עושה לך מתח
מיני? פה מותר לעשן ופה לא. תלוי אם את ירושלמית. אם את מעשנת.
אם. תלוי בחומרת המצב. ביכולת השליטה של האובייקט המטופל על
עצמו. היא נותנת בשתיקה מתחמקת את מיץ התפוזים מהמקרר, בעוד
ההוא אומר שתה מים או תה, או קפה. בעוד ההיא מציעה להכין גם
לך. בעוד מי יודע מה היא שמה בפנים. חומר משמר אגו.
באזז.
מעל לראשי תלוי שעון שמראה שוב ושוב חמישים דקות.

כמה חם פה.
יורד שלג.
תזמין מונית.
איך אתה הולך בחום הזה.
והשעון הזה נסגר מאישה לאישה, מ-עיניים לעיניים, מעוד מושיעה
לעוד מושיעה לעוד מושיעה.

בסוף אני חוזר הביתה.
בדרך הביתה אני רואה את כל החלונות בבתים, והאנשים שלא חוקרים
אותם, אם זה ייתכן. אני קונה שווארמה, אם אפשר מעורב, או
פרגיות, הרבה חריף. אם אפשר לאפה. קצת צ`יפס יעזור לי בפנים,
וסחוג. טחינה. סלט.
אנשים משפריצים מכוניות. אנשים בזים לאנשים כמוני. מעליי עפה
אנפה כל הדרך הביתה, יש לי קו תקשור רופף לאלוהים.
אני מגיע, ומניח את רגליי על הספה. מדליק סיגריה, שותה קפה.
והמילים שלך חגים לי בתוך הראש. אמרת לי לחשוב על זה, אני באמת
לא צריך, זה נחשב מעצמו אוטומטית.
 
14 בדצמבר 2009