[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא שמש
/
ספיחס

רצח בבית הכלא המחוזי. מישהו דקר את פיני הגדול בלב בסכין
עשויה עץ משויף. כש-כל האסירים התפזרו מהחצר, רק פיני נשאר
מוטל מת מדמם. שמואל מנהל בית הכלא נקרא למקום, הוא עומד עם
שיער מתנפנף. קווצה לימין קווצה לשמאל, וגבה אחת מורמת
בתימהון.

נערכת חקירה מקיפה. מגלים לשמוליק סכינים משויפות מתחת למיטה.
שלומקה אומר ששמוליק ופיני היו ביניהם חילוקי דעות. פיני השפיל
את שמוליק כשיצאו לטייל ביחד על שפת הים. פיני קרא לו "אוכל
בתחת," ודחף לו את הראש מתחת למים.

זה מתגלה כמידע אמין. שמוליק מודה שזה אכן קרה, "אבל לא
דקרתי," הוא טען בתקיפות, ולא הייתה לו תשובה לסכיני העץ מתחת
למיטה.

רק ריקו ההומו נשאר שקט בצד. רק הוא ידע את האמת. שפיני הגדול
אנס אותו, אז הוא הכין רוגטקה לאותם סכיני עץ וירה אחת כמו חץ
ישר ללב של פיני דרך החלון. האמת, הוא חשב שיפספס.

שמוליק נשפט ונידון לעוד עשר שנים, ריקו משתחרר בניכוי שליש על
התנהגות טובה. הולך לים בשלוש בלילה וצורח אל הגלים - "אני,
ריקו ההומו, הרג את פיני הגדול."



ככה זה כשאין מילים. אתה יושב וסופר את המקשים במקלדת. אתה, כן
אתה, רוצה להחדיר את הצינור שלך לתא הפרטי הסודי שלה. אבל היא
סוגרת את הבריחים. אתה מתעצבן ויוצא מהבית, מעשן כשאתה הולך
הלוך-ושוב לאורך הרחוב הקצר וחזרה. אם היא תמשיך עם המשחקים
האלה אני הולך לזונות, אתה חושב. אבל אתה יודע שזה לא יישנה
לה. ואולי כן? אולי היא תבוז לך, אדם שמשלם תמורת מין. אבל מה
אני יכול לעשות, אתה תגיד, אם את סוגרת את התא. אני צריך לצחצח
את החרב שלי.

גשם בחוץ והתנועה זורמת. אתה מתחבא תחת לשון בטון. נזכר איך
פעם טחנת את איקסית, היא הייתה נמרה במיטה, היא כל הזמן רצתה
עוד ועוד ועוד. היא הייתה חולה על התחת שלך. הרגשת כמו מלך.
והיא רצתה להתחתן איתך, האישה המשוגעת המטורפת היפיפייה הזו.
אבל כולם אמרו לך שהיא תתפרפר, ושהיא זולה, ועשו פרצופים. היית
חלש, נכנעת. ועכשיו אתה נשוי למלכת קרח. ואיפה האיקסית עכשיו?
עושה חיים משוגעים עם אחר או אחרים. האמת, כשאתה חושב על זה
עכשיו, לא היית מקנא לה אם היא הייתה הולכת לסטוצים. כי היית
יודע שתמיד תחזור, חולה הייתה עליך. ועם אישה כזאת היית מסתובב
כמו מלך. כל הגברים היו מקנאים בך, חושבים - מה יש לו ש-לי
אין? מה תעשה עכשיו. לא זיינת כבר חודש.

אתה חוזר לבית ומלכת הקרח לא אומרת מילה. לרגע היא פונה אליך,
היא מבקשת ממך שתוריד את הפח. שנאה עזה כלפייה מצטברת בך באמצע
הגרון. אתה מוריד את הפח בעצבים, נכנס להתקלח, ומאונן על
איקסית המיתולוגית. נזכר בכל אותם זיונים פראיים. כמה עצוב.
כמה חבל.



בדרך אתה מלקט פרחים קטנים סגורים בצבע עלים, ושם פעמייך אל
המאפייה. ריחה עולה מתוק בכל השכונה, הגיע הזמן לקנות מאפה בצק
וגבינה. אבל קופידון רודף אחריך ומציע לך אהבה. אתה מנסה נואש
להתחמק מהחיצים שלו, אך אוי ווי אחד מפלח לך את הלב. בפתח
המאפייה עומדת עוגה יפיפייה חמודה - אין מה לעשות, התאהבת. אתה
חייב את העוגה, היא חייבת להיות שלך. אתה ניגש איתה לדלפק,
מגעה ממיס אותך. המוכר אורז ונוקב במחיר, אך חסרים לך עשרים
שקלים. מה יהיה, מה יהיה? תשמור לי את העוגה, אני אחזור עם
השטר, אתה אומר ויוצא לחפש שטר של עשרים שקל.

זה מצב לא טוב. אין לך את העשרים שקלים הנכספים. לכן אתה הולך
לעבוד שעה וחצי במסעדה שכנה בשטיפת כלים. ניתן לך, אמר המנהל,
עשרים שקלים שטר מרשרש על שעה וחצי שטיפת כלים. בינתיים שוטף
הכלים הקבוע ייצא לסידור מטעם המסעדה.

ואתה שוטף ושוטף ושוטף. ואתה מסבן ומסבן ומסבן. ואתה מקרצף
ומקרצף ומקרצף. ואתה שוטף ושוטף ושוטף וגם מנגב (את הכלים).
והריחות של הסבון עושות לך בחילה. וריח ומגע שאריות האוכל מעלה
גם כן בחילה בקיבתך. אבל עשית זאת, כל הכבוד.

אתה הולך עם הכסף שהיה לך כולל העשרים החדשים וקונה את העוגה.
היא כבר לא נראית כ"כ מזמינה. פעם היא הייתה יותר יפה. אתה
נכנס לדירה שלך ושם אותה במקרר. מתקלח ממשא היום, ממלא את עצמך
בנוזלים (כי חם). מסתכל על העוגה ותוהה בשביל מה.

הולך לישון, מתעורר אחרי שעה. מעשן סיגריות, לוגם משקה קל.
החושך מתחיל לרדת על העיר. חברה וותיקה מגיעה לביתך. חולצת
נעליים, מתקלחת, מתפנקת במיטה. אתם מזדיינים כמו שפנים. אתה
נותן לה נשיקה בשפתיים והיא מבקשת במתיקות "וואו, כמה בא לי
עוגה וקפה!"

שיחקת אותה!!!!



היא אהבה כאב.

היא הייתה אישה נשואה שחיפשה פורקן לרעל שהיה בה. הרעל הזה היה
בדמות הדוד שלה ששכב איתה בתדירות של פעם בשבוע "כמו שעון"
כשהייתה בת 7. כשדוד שלה חדר אלייה זה כאב, אבל היא לימדה את
עצמה לאהוב את זה, לא הייתה לה ברירה.

לכן כשבגרה רצתה יחסי-מין כואבים. שימשכו לה בשיער, שיחדרו לה
חזק מאחור. היא הייתה שומרת סכין גילוח מהסוג הישן וחותכת את
עצמה בזמן הסקס, וכך מגיעה לאורגזמה. לפורקן של כאב ועונג
שזורים זה בזה.

אך בעלה היה "נורמאלי" עד כאב. עסוק בשטויות שיכניסו לו כסף.
עסוק במסיבות קוקטייל, בשגרה יומיומית רציפה, בלי לפרוץ מסגרות
ביחסים שבינו לבינה. הוא העז לפרוץ מסגרות רק בעולם העסקים,
ולמרות שתמיד היה נראה איש עסקים נלהב, "כריש" אמיתי, הוא היה
בסופו של דבר איש עסקים בינוני שהיה צריך להישען על עוד
בינוניים כמוהו כדי לפרוץ יחד איתם בעסק, בכסף.

אין לי מושג מה גרם להם להתחתן. נדמה שלא היה להם שום עניין
המשותף לשניהם. אולי היה פעם, לפני 15 שנה, כשנישאו. אבל
הנישואים היו מתים בשלב זה כמו גוויה קבורה בקרח.

הבעל שלה, הוא לא התעסק בכל מה שקשור לאינטרנט, לא הייתה לו
שום נגיעה, הוא לא ידע את הדברים הבסיסיים ביותר. ספק אם ידע
ללחוץ על אייקונים כדי להתחבר בכלל. אבל היא הייתה יושבת שעות
בלילות מול המחשב. הוא לא ידע מה היא עושה, הוא לא חשב על זה,
לא היה אכפת לו.

והיא נעלמה.

היא יצרה קשר באינטרנט עם אדם כלשהו, והיו הרבה חילופי מיילים.
באיזה שלב הם סגרו עיסקה שהוא ישחרר אותה. ישחרר אותה. ממה?
היא נסעה לפגוש אותו. הבעל חזר הביתה ולא מצא אותה, אך לא
טילפן למשטרה גם כשחלפו ימים, ואף אחד מהמכרים המשותפים שלהם
לא ידע היכן היא. הוא הכיר את אשתו וידע שיש לה בעיות, ובטח,
בטח, יצאה קצת להתפרק בדרכים, ותחזור.

היא נסעה במכונית עם האיש שישחרר אותה. הם הסכימו על כך, זו
הייתה עיסקה. היא הסתובבה עם האיש ימים, והוא למד אותה בטווח
עין, והיא אותו. בכל אותו הזמן היא נשאה על צווארה שרשרת עם
מדליון שקיבלה מבעלה בשנת נישואיהם העשירית. השרשרת הזכירה לה
את המוות בנישואיה.

אחרי ימים מספר הופיע אדם בפתח ביתו של הבעל. הוא הציג עצמו
כתומך במחשב של אשתו, וביקש לעדכן את המחשב. חבל שהאישה לא
בבית, אמר, אבל אפשר גם בלעדייה. האדם דיבר באופן לא טבעי,
והבעל הבין למה. הוא ראה את השרשרת של אשתו על צוואר האיש.
הבעל היכה וכפת את האיש, ושאל אותו שוב ושוב מי הוא, מה עשה
לאשתו, ומה היה טיב יחסיהם. זה היה האיש שקשר איתה קשר
באינטרנט, והבטיח לשחרר אותה. להוציא אותה לחופשי. ממה?
האיש ההוא מהאינטרנט והיא קשרו ביניהם קשר אפל. יחסים אפלים.
היא רצתה שיעמוד בעיסקה וישחרר אותה, אך הוא נסוג. היא כעסה.
הוא אמר לה שהוא אוהב אותה, ולכן הוא לא יכול לעשות את זה,
והיא צרחה שאין מה לאהוב בה. לבסוף תוך כדי מאבק הוא אכן עמד
בעיסקה ושיחרר אותה. הוא חנק אותה למוות.

"הגוף חונק," הא אמרה, "וכשמשתחררים מהגוף נושמים חמצן,
והופכים חופשיים."
 



הוא שייף את הסכינים שלו לאור ירח. חיוך רחב ומופרע היה מתוח
על שפתיו, כמו הבטחה לפורענות. שיערו הדליל היה פרוע סביב ראשו
ועיניו ניצנצו בבוהק רעב ומרושע.

"רקדת פעם עם השטן לאורו החיוור של הירח?" את השאלה הוא הפנה
לדמות המצולמת בתמונה התלויה על הקיר. אישה זו מתה מזמן,
והייתה שחקנית ודוגמנית אירוטית בשנות העשרים של המאה הקודמת,
אך על הקיר שלו היא חיה, בועטת ומתקתקת.

הוא התקרב אליה עם הסכינים. היא לא מיצמצה.
"לא פוחדת, אה?" היא ליגלג. "זה יבוא," הוא הרגיע אותה.
הוא נעץ את הסכין בכף רגלה היחפה, סדקים נוצרו בזכוכית והתפשטו
כקורי עכביש לכל עבר.
עיניה דמעו ומיצמצו, והוא חייך בסיפוק. "זו רק ההתחלה."
הוא סימן חתכים על ירכייה ושוקייה החשופים. טיפות דם קטנות
הזדחלו החוצה מבעד לסדקי הזכוכית.
פנייה הביעו כאב רב, אך היא לא זעה.
הוא פנה ולקח מקדחה קטנה. "איך את מרגישה עכשיו?"
העיניים שלה התכווצו. גופה רעד מעט, מתכווץ בשריריו.
הוא נעץ את המקדחה בבטנה, וקדח.
היא התקפלה מוכת אימה, דם נשפך מפיה.
הוא לקח נועץ מסמרים וניקב את ידייה, היא הייתה צלובה לתמונה,
מגירה דם. עיניה הביעו שנאה וכאב. זה גרם לו הנאה גדולה.
הוא פנה שוב ונטל אזמל. הוא הצמיד אותו לגרונה.
בפעם הראשונה פנייה נטו והביטו בו. הוא ראה בעיניה שהיא רואה
את מלאך המוות שלה.
האזמל חרק על הזכוכית הסדוקה. הוא מיקם אותו היטב בשקע צווארה,
והכה בו בפטיש.
דמעות זלגו מעיניה. זה גרם לו לזקפה קטנה. הוא היכה, וראשה נפל
לרגליה.
"ביי, ביי..." הוא לחש.

מתחת לזגוגית התפשט כתם דם שמילא את כל התמונה. הכתם התפשט
כערפל סמיך, וזלג מהסדקים.
הוא הביט בדם בשאט-נפש.
"דם עושה לי בחילה." הוא אמר, והקיא.  



הוא אמר שהכול בסדר, והמשקפיים הסתירו את עיניו. "אנחנו נסדר
הכול טיפ-טופ," הוא אמר, "אתה רק תלך ותשכח מ-כל העניין. אבל
תזכור דבר אחד: מעכשיו אתה חבר שלנו, ולחברים עוזרים, בחברים
לא בוגדים."

הלכתי והחלפתי את בגדיי. שמעתי אותו אורז את החתולה המתה בעזרת
עוד שני קופים.

בחצות הלילה צילצלו פעמוני המגדל. התעוררתי במיטתי שטוף זיעה.
גררתי את רגליי היחפות לשירותים והשתנתי דם. המראות רדפו אותי.
היא צחקה, זה מה שאני זוכר. היא צחקה צחוק מלא בוז ולעג, לי,
מלך החיות. לא יכולתי לשאת זאת. היא הייתה בסך הכול חתולה
מסוממת שאספתי מהרחוב, איך היא העיזה? אח"כ אני לא זוכר, זה
חור שחור, ואז פתאום אני מסתכל ויש לי מספריים ביד וכל הבטן
שלה קרועה, המעיים נשפכים החוצה והחזה שלה מנוקב.

אני חוזר מהשירותים ומדליק סיגריה. עשר שנים לא עישנתי. בלון
דם של ירח מרחף בעדנה בשמיים דרך החלון שלי. אני חושב על הקוף
עם המשקפיים הגדולות, הוא ירצה מחיר.



אני בא עם הילד הזה, אין לו הרבה בראש, אבל יש לו ביצים. מה,
לי אין ביצים כאלה. אבל הוא לא טיפש, פשוט לא הייתה לו הזדמנות
ללמוד. מצאתי אותו ברחובות כמו כלב הוא היה זרוק. מה, אם לא
הייתי מטפל בו, הוא היה מת לפני הקיץ הבא, עשיתי לו טובה. אני
כל הזמן עושה טובות לאנשים, אבל אני רוצה תמורה. הילד הזה
אמרתי יביא לי ולו מלאן כסף. הוא ירחף באוויר כמו ציפור... לא
כמו ציפור, יותר כמו שחיין באוויר. הוא לומד מהר, ביצים של
שור. אני חולה על האומץ שלו.

אז לקחתי והבאתי אותו לשדה, והתחלתי לחפור את הבור. והוא מסתכל
לו בעננים, בציפורים... ראש ריק, כמו שאמרתי. הוא עוד יתמלא.
והוא שואל אותי במבטא הניו-יורקי שלו "מאסטר, לשם מה הבור?"
ואני לא עונה, ואני חופר כמו מטורף, ובראש שלי הכסף, הכסף, כמה
כסף אנחנו נעשה וואלדי. והוא שותק ואני כבר עם העיניים בגובה
של השדה, והבור רחב, קרעתי לעצמי את הצורה. אני יוצא החוצה...

אני יוצא החוצה ומתנשם כמו רכבת קיטור במצב אלקטרו-מגנטי. זו
בדיחה פרטית שלי ואני צוחק. אני שוכב על האדמה הזאת, הלחה,
והחזה עולה ויורד, והילד כמו פרפר, מסתכל עליי ושותק. וכשאני
נרגע אני שואל אותו מה דעתו על הבור שלנו. "אחלה בור שבעולם,"
הוא עונה, "הבור היפה ביותר שראיתי." תודה על המחמאה וכל זה,
והוא חוקר, למה ואיך, ובאמת כואב לי, הוא לא ראה את הצינור,
הוא לא ניחש? "לשם מה הבור?" הוא שואל. "אני הולך לקבור אותך,
בן." אני עונה. ובאמת כואב לי, אבל ככה צריך. הוא מסתכל עליי
בתמיהה, אבל לא בורח ולא משתולל. "אני הולך לקבור אותך כמו
כלב, כמו עצם, בלי ארון, בלי מרווח. תהיה עיוור וחירש, לא תוכל
לנוע, וכל מה שיהיה לך זה צינור לאוויר."

24 שעות. 24 שעות אני אומר לו. אחרי זה... אחרי זה הכול יכול
לקרות.
"סחטיקה," הוא אומר, "אני עושה את זה, אבל אם אני לא מרחף אתה
יודע מה קורה."
"בטח שאני יודע," אני אומר ומעביר יד בצווארי, "אני מאבד את
הראש."
"בדיוק. עם גרזן." הוא אומר ונכנס לבור.
אני שם לו את צינור הפלסטיק בפה, וקובר אותו.
24 שעות.



ואז הוא מוליך אותו לשדה, אתה מבין? איפה ששתי שדות נפגשים. יש
שם אדמה לא חרושה, למה הוא לא יקלקל אדמה חרושה. ואז הוא,
המאסטר, אומר לילד אם הוא רוצה לחפור. הילד מנסה לחפור, אבל
הוא חלש מדי, בקושי מבקע את קליפת האדמה. אז המאסטר אומר לו
"תנוח, אני אעשה את זה," והילד מסתכל על הציפורים, והעצים,
ונהנה מהשמש, ופתאום רואה שהמאסטר מאוד רציני ביחס לבור הזה,
כי הוא חופר כמו מטורף. במהירות, בלי הפסקה, משליך הררים של
עפר החוצה, כמו חופר מנהרה לאוסטרליה. לאט המאסטר אפילו נעלם
בתוך הבור מרוב שהוא עמוק ורחב. ואז הוא יוצא החוצה ומתנשם
ומתנשף כמו אלף סוסים דוהרים. עשר דקות שוכב המאסטר על האדמה,
פניו לשמיים, ומתנשף. עשר דקות החזה עולה ויורד, האוויר נדחס
ויוצא, כמו קטר. ואז הוא מזדקף. הוא מטונף לגמרי מהעבודה. מלא
אדמה שהפכה לבוץ בתוך הזיעה.

"אז מה דעתך על הבור שלנו?" שואל המאסטר את הילד. "וואלה,"
אומר הילד, "זה אחד הבורות היפים ביותר שראיתי, אחלה בור
שבעולם." "יופי," אומר המאסטר, "כי אתה הולך לבלות איתו." "מה?
מסיבה?" כמובן שזו בדיחה פרטית שלי, והמאסטר צוחק, "אתה הולך
לבלות איתו 24 שעות." "סבבה," אומר הילד, "אבל תביא משהו אם
יירד גשם," "גשם לא יפריע לך." "איך לא?" "אני הולך לקבור
אותך." "מה זה?! מה שמעתי עכשיו?! למה מה קרה! למה מי אתה!"
שוב בדיחה פרטית שלי, והמאסטר צוחק, "כמובן שיהיה לך צינור
לאוויר..."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני?! אני לא
דיסקלטי!


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/12/12 8:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה