לעזאזל, הראש שלי מפוצץ, לא כתבתי כל-כך הרבה זמן. כל הקידמה
הזאת מבלבלת אותי. פעם הייתי מחפש כישופים בספרים עתיקים,
ספרים יקרים, ספרים שאם קוראים בהם יותר מדי זמן - משתגעים.
עכשיו אני פותח מחשב, כותב "כישופים" בגוגל, והופ, הכול מוכן,
כמו ארוחה על מגש, לפי נושאים, לפי צורכי כישוף ומצרכים, אפילו
לפי רמתו של המכשף, שזה אני. אבל עכשיו אני אכתוב פה בדבר הזה
שקוראים אותו מחשב, על ההם, הכחולים, הקטנים, המגעילים. על
הדרדסים. בימים שהיו פעם, הייתי עני מאוד. תשכחו מלאכול
דרדסים, עבדו עליכם בגרסא הישראלית, לא רציתי לאכול אותם, מה
יש לאכול יצור מגעיל כזה. רציתי לבשל אותם כי ידעתי וידעתי איך
להפוך אותם בסיר לגוש זהב. ואני, עני, קפיטליסט מזדיין, הייתי
צריך את הזהב בשביל לבנות וילה עם בריכה וג'קוזי וכמה מזרקות
עם חנייה וצי מכוניות פאר, כמו שמגיע לי, אבל הבני-זונות כל
הזמן הצליחו להתחמק. זו לא אשמתי, הם לא כאלה חכמים. זה היה
מכור על-ידי התסריטאים של הסדרה הזו, המצוירת. מה הם כל-כך
אהבו את הקטנים החמודים המגעילים האלה? אני יותר חמוד, הייתי
וגם עכשיו. היו צריכים לקרוא לסדרה "גרגמל" ולא "הדרדסים",
אימא שלהם זונה... אבל עכשיו כבר עבר הרבה זמן, וזו מאה חדשה,
ויש לי דירה, שנמצאת על דירה, ומעליה עוד דירה. זה מצחיק, זה
מוזר, איך גרים פה עכשיו בכלובים על קומות. אין לי גינה
מזוינת, חתחתול סובל, הוא אוהב לצאת. מה רציתי להגיד? הם פה,
זורעים הרס וחורבן, בזים לעקרונות, משתוללים אצלכם ברחובות.
ולפני שהשידורים ייקטעו... אספר, איך רציתי רק, אך ורק, לישון.
ראיתי סרט תיעודי על המתרומם הזה, דונלד-דאק, ואיך הוא מקבל
חיבוק חם לעת זקנה מהמסומם ההוא מיקי-מאוס. כיביתי את הקופסה
הזו, הטלוויזיה, וניסיתי לישון, ואז אני מרגיש משהו חם ורטוב.
אני מסתכל, ורואה את כל הדרדסים המזוינים האלה תלויים מהתקרה
על קרסים וחבלים כמו נינג'ות, ומשתינים עליי למטה במיטה,
משתינים עליי כמו שאומרים - בקשת. אני שונא דרדסים! קמתי
והבאתי מטאטא לטאטא אותם מהתקרה, אבל הם כבר נעלמו, אז החלפתי
מצעים וניסיתי שוב לישון, ופתאום טאק לתוך העין! כאבי אימים,
הבני-זונות הכניסו לי מסמר בעין! אני מדמם, מביט במראה, זה
כואב כמו גיהינום - הם תקעו לי מסמר ישר לתוך האישון. אני אומר
אני תופס אותם, אני קורע אותם. הפעם אין תסריטאים משוחדים, אין
משחק מכור, זה ראש בראש. אז פרשתי מפת שולחן גדולה על הרצפה
שספגה את הדם, הנחתי ראשי ומיררתי בבכי ובקול "רק לא העין
השנייה, רק לא העין השנייה," וככה עשיתי עצמי מתעלף עם הראש על
המפה. וככה אני פותח את העין הבריאה טיפה, ורואה אותם, את
כולם, מתקרבים בשקט-בשקט עם עוד מסמר... ישר קמתי ובאותו זמן
סגרתי עליהם את המפה, מפת השולחן, כמו עכברים בשק. כמה שהם
צרחו... "תעזור לנו, דרדסבא!" ייללה הדרדסית. "אני חושש שאני
לא יכול לעשות כלום, דרדסית יקרה," אמר השריף שלהם, "דרדסים
יקרים שלי, תחזיקו מעמד, התסריטאים יצילו אותנו." וואו, כמה
אני צחקתי. אין יותר תסריטאים, קראתי, וגם חיברתי לזה מנגינה
"אין, אין, אין תסריטאים יותר, אין." קשרתי את מפת השולחן
עליהם והם בפנים כמו בשק, והכנתי, כן, סיר גדול על הכיריים,
מלא מים ומיני כישופים. וכשהסיר רתח, תפסתי את ראש שק מפת
השולחן, ואיך שהם בפנים - לתוך הסיר, ומהר שמתי מכסה. הו...
בכיתי מ-אושר... איזה צרחות, איזה צרחות... איזה תענוג...