הוא נפל נפילה ארוכה מתהום הפוכה לתוך המיטה שלו. הראש שלו
הדהד. נדמה כמו רפיון וייאוש טיפסו כבר מזמן מכפות רגליו,
התפשטו מעלה אל הגוף, וכעת הם חונקים את צווארו. הראש שלו היה
כענבל פעמון בלי משהו להיאחז בו. הוא קם לחדר החשוך. היה זה
יום, אבל כל התריסים היו סגורים. הוא לא יפתח את התריסים, האור
יבער בעיניו, יילכד באישוניו, וישרוף את מוחו. הוא לא שמח שהוא
התעורר, היה יכול לישון עוד, אבל איזה רעש מחוץ לדירה העיר
אותו, והוא לא חשב שיצליח להירדם שוב. הוא היה זקן בן 36, לובש
כבר שבוע אותם תחתוני בוקסר, בקושי מתקלח וזקוק לתספורת
וגילוח. אבל למי יש כוח, הוא חשב. למי יש כוח כשהכול כל-כך
חרא. עומד ליד ההסקה בקור של נובמבר ומחליט שהוא לא זקוק לה.
שיהיה קר, שיהיה חם, רק לא הבינוניות הזאת. ערימות דיסקים
במעמדים ומגדלים ליד המיטה, ליד מערכת הסטריאו הישנה. שוב
מוסיקה לא נגעה בו, לא ריגשה אותו, לא פתחה אותו. הכול היה כמו
פודינג ללא טעם. למי יש כוח למצוא אחיזה כשהכול מחליק במילא,
הוא חשב. כל המשחקים האלה של להילחם, ללכת ולבוא, מה הטעם,
ההפסד מובטח מראש. גם לנוח, לו רק היה יכול לנוח, לשרוץ במיטה,
לעשן, לשים מוסיקה רכה. אבל במהרה הגוף חסר מנוח, הראש מתכווץ.
לא נשאר דמיון להפליג בו, נשכחו הזיכרונות, מת הרגש. יוסטון
המזדיינת, הוא חשב, אנחנו צריכים עזרה. הוא בעצמו התנתק
מהטלוויזיה, אין אף ערוץ ותחנה. הוא לא ידע אם זה לטובה או
לרעה, הוא רק ידע שהטלוויזיה הכניסה אותו לסרטים ושיגעה לו
ת'מוח. אבל בלעדיה, לפעמים, כל-כך ריק.

הוא החליט להכניס את עצמו למצב הסתגפות. קפה שחור חזק, סיגריות
ודיסק. כשהמים רתחו הוא תלה את עצמו בחלון בין המטבח למרפסת.
למים יש סבלנות עד שהם רותחים, ובשבילו זה עינוי. הוא החליק
למיטה בישיבה מזרחית, לגם מהקפה, עישן, והאזין לאוסף של
פינק-פלויד. הראש נזרק לכל הצדדים, יותר מדי שנים של כתיבת
שירים. בקיץ הוא רוצה חורף ולהיפך. העונות התחלפו להם, היה
חושב בשעשוע לפעמים.