האומנם ישנו מקום בו התחושות מעומעמות,
הכאב פתאום דוהה ומתוך אותו ים של דמעות...
אדם מרגיש שהוא יכול שוב גם לקום ולהמשיך,
להיות עצמו על אף הכל כי זה כל מה שהוא צריך.
ולרגעים אדם נשבר כי זה קורה גם לעיתים,
ההווה נהיה כואב חווים תלאות ומשברים.
ואיך ניתן להתמודד להיפרד ושוב לקום,
איך עוצרים את הכאב ומחליטים שבא סיום?
ואיך אומרים שזה בסדר להרגיש וזה מותר,
להמשיך להתמודד על אף פרידה מהמוכר.
וזאת איש כלל לא יודע בעולם של מציאות,
החיפוש להגיון הוא כאן בעצם הטעות.
והדמעות הן כמו אנרגיה שחולפת לה בגוף,
שיוצרת מגננות על אותו אדם חשוף.
והכאב הוא לא עובר הוא רק נטמן עמוק בפנים,
עד בוא יום בו כל אדם ישבור בלכתו ליבם של אחרים. |