[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נעם פרידמן
/
אוסקר

אוסקר לא היה מדבר יותר מדי או עושה יותר מדי וכתוצאה מכך הוא
לא היה מפריע לאף אחד. כל יום שישי בצהריים אוסקר היה שם את
בנו בן השנה בעגלה ויוצא לטייל איתו ועם בתו בת הארבע בשכונה.
אשתו הייתה נשארת בבית להכין להם ארוחת ערב. הם גרו בשכונה
שקטה. לא היה קורה שם הרבה. זה התאים לאוסקר, כאחד שלא עושה
הרבה בעצמו. הוא ואשתו היו שקטים ומנומסים, הילדים שלהם היו
שקטים ומנומסים. היו להם עבודות פשוטות ומספקות. ובאופן כללי,
הם לא הפריעו לאף אחד.
לשבוע של אוסקר הייתה רוטינה קבועה. הוא היה מתעורר כל יום בשש
בבוקר, מעיר את אשתו, מעיר את הילדים, שוטף להם את הפנים. לוקח
את הילדה לגן, נוסע לעבודה, חוזר בשלוש אחר הצהריים, לוקח את
הילדה מהגן, חוזר הביתה, משחרר את המטפלת, ומבלה עם הילדים עד
שאשתו חוזרת מהעבודה בחמש. הוא אהב את זה ככה. זה היה בטוח.
כשהייתה לו שגרה והוא ידע איפה הוא נמצא ואיפה הוא צריך להיות,
הוא היה רואה יותר ברור. יותר צלול. אז ככה שלא הפריע לו, כמו
שאולי היה מפריע לכולם, לעשות כל יום אותו דבר. לקום באותה
השעה, לנסוע ולחזור, לטפל בכולם חוץ מבעצמו. אבל זה לא מובן
מאליו להחזיק משפחה. לעמוד על שתי רגליים ולדעת שכולם יכולים
להשען עליך. אז לא רק שהוא לא היה מפריע לאף אחד, הוא פשוט
תמיד היה שם בשביל כולם. מעקה להחזיק בו כשהמדרגות נורא
תלולות. קיר להתרפק עליו כשהחיים דוחקים אותך אחורה. הוא תמיד
היה שם. תמיד.

שישי אחד בצהריים אוסקר שם את הילד שלו בעגלה, שם את הילדה שלו
בשמלה, ויצא איתם לטייל בגן הציבורי. בשישי בצהריים אנשים לא
מבלים בגנים ציבוריים. אנשים הולכים לבלות בפארקים, בבתי קפה,
בים. במקומות הומים. אבל אוסקר לא אהב מקומות הומים. הוא לא
רצה לנסוע רק הוא ושני הילדים הקטנים שלו למקום הומה. אז הוא
ישב על ספסל בגן הציבורי עם הילד על הברכיים וצפה בילדה שלו
מטפסת ומתגלשת ומתנדנדת בגן השעשועים. אשתו לא אהבה במיוחד
שהילדה הייתה חוזרת הביתה מלאה בחול מזוייף של גנים ציבוריים.
"אבל את לא שם בשביל לראות את החיוך על הפנים שלה כשהיא מגיעה
לסוף המגלשה", הוא תמיד חשב. "אני אעשה לה מקלחת זריזה", הוא
תמיד אמר. הגן היה ריק חוץ משני נערים שישבו על ספסל מרוחק.
אוסקר הרים אליהם את המבט מדי פעם, תוהה מה יש לשני נערים
בגילם לעשות בגן הזה בשעה כזאת. הם דיברו בשקט, עישנו סיגריות,
לא נתנו מבטם לאוסקר ולילדיו. באחת מהפעמים שהוא הסתכל עליהם
הוא ניסה להיזכר בעצמו בגיל הזה. עובד בשתי עבודות בשביל להביא
כסף להורים. בונה בניינים ביום ומפנה שולחנות בלילה. הוא נזכר
בבת של הטבחית באחת מהמסעדות העלובות שעבד בהן. היה לה עור עבה
וחלק, וריח חם כמו של מאפייה. בבת אחת קול צעקתה של הילדה שלף
אותו בכוח מביצת הזכרונות המרירים שהתחיל לטבוע בתוכה. אוסקר
קם בבהלה, החזיק את הילד קרוב לחזה, ורץ אל עבר ארגז החול.
הילדה שלו ניסתה לצאת מהארגז והרגל השנייה לא התרוממה גבוה
מספיק. הברכיים הקטנות שלה השתפשפו על המדרכה ונהרות של בכי
שטפו את פניה. "אם אישה הייתה בוכה כמו שילדה בת ארבע בוכה, זה
היה נשמע כל כך פטאלי שאיש לא היה מצליח להבין מה לעזאזל גרם
לכך", הוא תמיד חשב. "מה קרה מתוקה, קיבלת מכה?" הוא תמיד אמר.
אוסקר עזר לה להתרומם לאט לאט ולקח אותה בצעדים איטיים לברזייה
לשטוף את הרגליים. הילדה הפסיקה לבכות, אבל נשימותיה נותרו
מקוטעות, ועיניה נפוחות ומבוהלות. "בואי, נלך הביתה לשים
פלסטר," הוא התכופף ונשק על לחיה.
כשהסתובב לכיוון העגלה שחיכתה להם ליד הספסל עליו ישב, הוא ראה
ששני הנערים כבר לא נמצאים באיזור. הוא שם את הילד בעגלה ושאל
את הילדה אם היא יכולה לעזור לו לדחוף אותה הביתה. היא תמיד
אהבה לעשות את זה והוא ידע שזה ישפר לה את המצב רוח. כשהם יצאו
מהגן אוסקר חשב שכדאי שהוא יתקשר לאשתו לספר לה מה קרה, ולהגיד
לה שהם מגיעים הביתה קצת מוקדם מהרגיל. הוא שלח ידו לתא בעגלה
בו הוא מניח את הטלפון הסלולרי שלו, אבל הוא לא מצא אותו. הוא
לא התרגש וחיפש בכיסים, וכשלא מצא אותו גם שם עצר לרגע והתכופף
להסתכל אל תוך התא, אולי פספס אותו. אבל לא משנה כמה אוסקר
חיטט בכל כיסיו ובכל תאיו המכשיר לא נמצא. הרגשה מוזרה הציפה
אותו, כאילו משהו בסדרי העולם השתבש. לא ייתכן שהוא לא הביא
איתו את הטלפון, הוא תמיד מביא איתו את הטלפון. הוא ביקש
מהילדה לתת לו לדחוף את העגלה לבד כי הוא נזכר במשהו והם
חייבים להגיע הביתה יותר מהר.
כשהם נכנסו בדלת אשתו הייתה מופתעת לראותם כל כך מוקדם. "מה
קרה?" היא שאלה. הילדה רצה אליה והראתה לה את השפשופים
בברכיים. אשתו חיבקה אותה והרימה מבטה אליו, היא לא הייתה
מוטרדת מהלכלוך, עיניה שאלו אותו אם קרה משהו מיוחד. "היא
נפלה," הוא הסביר. "רציתי להתקשר ולהגיד לך שאנחנו חוזרים אבל
כנראה שהשארתי את הטלפון שלי בבית".
"הוא לא פה," היא אמרה לו. "ראיתי אותך שם אותו בעגלה". הוא
ידע שהוא לא טועה. הוא ידע שהוא לקח אותו איתו. היא חייגה את
המספר שלו מהטלפון הביתי. "סגור," היא אמרה. "אוסקר יכול להיות
שהשארת אותו שם על הספסל ומישהו לקח אותו?"
"לא יכול להיות," הוא חשב. "לא הוצאתי אותו מהעגלה," הוא אמר
לה. לפתע צמרמורת קלה החליקה במורד עמוד השדרה שלו. "שני
הנערים האלה," הוא מלמל. "איזה נערים?" היא נבהלה. אוסקר שתק,
לא יכול להיות שהם שלפו לו את המכשיר מהעגלה בלי שהוא ישים לב.
"אוסקר, תתעורר, איזה נערים?" היא תפסה אותו. הוא סיפר לה שחוץ
מהם ישבו עוד שני נערים בצד השני של הגן. הם היו רחוקים מהם
אבל כשהוא חזר לעגלה אחרי ששטף לילדה את הברכיים הם כבר לא היו
באיזור. "אני לא מאמינה שהשארת את העגלה ככה לבד," היא כעסה
עליו. "היית צריכה לשמוע את הבכי שלה," הוא חשב. "את צודקת
עשיתי שטות," הוא אמר. "תתקשר בבקשה לחברת הסלולר אוסקר ותטפל
בזה, חבל על הכסף," היא ציוותה עליו. "אני לוקחת אותה למקלחת
היא מדממת".

בלילה אוסקר לא הצליח להרדם. הוא התגלגל מצד לצד במיטה וניסה
להבין איך זה קרה דווקא לו. דווקא לו, בן אדם פשוט, שבסך הכל
מבלה בשקט עם הילדים שלו, למה שמישהו יחליט להפר את השלווה
הפרטית שהוא בנה לעצמו. כשהצליח סוף סוף להרדם חלם שהוא מנסה
לטפס לבד על הר גבוה בסופת שלגים. אשתו והילדים נופפו לו לשלום
מהפסגה, לא מוטרדים בכלל מהקור. הם מחוייכים ושמחים ומצפים לו.
הוא מרים רגל אחרי רגל אבל נשאר במקום. הקור מצמק את ריאותיו,
הרוח דוחפת אותו למטה. אוסקר התעורר בפתאומיות, קצר נשימה
ושטוף זיעה. הוא הסתכל הצידה וראה שאשתו ישנה עמוק, אותו מבט
שבע רצון על פניה, כמו בכל לילה. בבת אחת פניו התחממו וגל של
זעם שטף את קיבתו. "לא יכול להיות שיעוללו לי כזה דבר ואני
אשתוק," הוא מלמל לעצמו. הוא קם מהמיטה בשקט, כדי לא להעיר אף
אחד, ופסע אל המטבח. ידו גיששה על הקיר כדי להדליק את האור.
הוא הרים את הטלפון וחייג אחד, אפס, אפס.

אוסקר הועבר בטלפון מאדם לאדם, וסיפר שוב ושוב את מה שקרה בגן
הציבורי. לאחר שקיבלו את סיפורו ביקשו ממנו להגיע למחרת היום
לתחנת המשטרה למלא טופס תלונה. "אחרת אדוני, אין לנו כל כך מה
לעשות". אוסקר הסכים ולמחרת התייצב בתחנת המשטרה הקרובה. תחושת
הזעם שהצטברה בו על העוול שנעשה לו העפילה לגמרי על תחושת חוסר
הנוחות שנגמרה לו עכב שבירת השגרה המפתיעה. "אנחנו צריכים
לראות תעודת זהות אדוני," אמרה לו השוטרת. אוסקר שלח יד לארנק
והגיש לשוטרת את תעודת הזהות שלו. היא ניגשה אל המחשב והקישה
את פרטיו במערכת. לפתע הופיעה הבעה מוזרה על פניה. היא נראתה
חצי מופתעת חצי מבולבלת, שפתיה התקמטו ועיניה הצטמצמו. "מוזר"
היא לחשה, והקלידה מחדש את פרטיו במחשב. "אדוני, אתה מוכן רק
רגע לחכות לי כאן? אני כבר חוזרת". אוסקר הנהן. היא נכנסה
למשרד וסגרה את הדלת מאחוריה. כעבור שלוש דקות יצא שוטר מבוגר
ועב כרס עם גבות כבדות ופנים רציניות, והשוטרת מאחוריו. השוטר
סרק את פניו של אוסקר וניגש להקליד בעצמו את פרטי תעודת הזהות
במחשב.
"אדוני אם תוכל לגשת איתי כאן לחדר האחורי אני רוצה לשאול אותך
מספר שאלות".
"יש בעיה?" הבלבול בעט מאוסקר כל שבריר של זעם שעוד רבץ בו
קודם.
"יש לנו פשוט כמה שאלות שהיינו רוצים שתשיב לנו עליהן
בפרטיות," ענה לו השוטר.
"משהו פה מסריח," אוסקר חשב. "ברצון," אוסקר ענה. והתלווה אל
שני השוטרים לחדר האחורי.

"מאיפה אתה במקור, מה השם? אוסקר? מאיפה אתה במקור אוסקר?" שאל
אותו השוטר והתיישב לפניו."אוקראינה," אוסקר ענה. גרונו ניכר.
"ומתי עלית לארץ, אם יורשה לי?" שאל השוטר. "לפני הרבה שנים,
בגיל מ-מאוד צעיר," ענה מגומגם. המוח שלו השמיע קול סדיקה
שהדהד לו בכל הראש. "באמת?" שאל השוטר בפרצוף מופתע, "וזה השם
שנולדת איתו? אוסקר לב?" אוסקר לא ענה. "סליחה, לא שמעתי, מה
זה היה?" השוטר נשען קדימה. "כן," אוסקר ענה. "אוסקר לב".
"א-הא," אמר השוטר. "ואם אני אגיד לך, שאוסקר לב, יהודי ממוצא
אוקראיני, בן לאנסטסיה וולדיסלב לב, שנולד ברביעי לחמישי אלף
תשע מאות שבעים וחמש, ואת כל זה אני מקריא מתעודת הזהות שלך
כן? הלך לעולמו היום לפני חמש שנים וחצי בדיוק, יהיה לך מה
להגיד לי על זה?" סבר פניו של השוטר דמה לדרקון נושף אש. ליבו
של אוסקר כבר יצא מזמן מקצב. הוא ישב שם, כפות ידיו מזיעות,
עולמו מתפורר תחת רגליו, וראשו קדח וקדח וקדח.
"ידעתי שלא," התרצה השוטר. "אורלי תאזקי אותו בבקשה וחכי לי
איתו כאן, אני חושב שמשטרת ההגירה מחכה לטלפון ממני".

אוסקר לא היה מפריע לאף אחד. בגיל עשרים ותשע הוא הצטרף לקבוצה
של בחורים שהחליטה להסתנן לארץ ישראל ממולדובה. הוא לא ידע
בדיוק מה הולך לקרות, הוא רק ידע שהוא לא יכול להישאר שם יותר.
טיפוס שקט כמוהו לא בנוי לאכול כל כך הרבה חרא בכל כך מעט
שנים. כבר מגיל קטן הוא ידע שאם הוא לא יברח משם סופו יהיה מר.
אז הוא השתרך אחרי כמה בחורים מהשכונה שנראה שהם יודעים מה הם
עושים. או שלפחות יש להם מספיק אומץ כדי לא לדעת ובכל זאת,
לקפוץ ראש אל תוך הלא נודע. בסופו של דבר רק הוא ועוד שני
חברה' הצליחו להסתנן פנימה. הוא ידע שהוא עשה משהו לא חוקי
בעליל, אבל הוא היה מוכן לחיות עם זה בידיעה שמעכשיו תיהיה לו
הזדמנות לנהל את אורח החיים שהוא תמיד חלם לנהל. התוכנית הייתה
להגיע לתל אביב ולקנות תעודות זהות ישראליות שיאפשרו להם
להתנהל בארץ בשקט. כשהגיע הרגע אוסקר הוציא ארבע מאות דולר
שהכין במיוחד. הבן אדם שהיה אחראי על תעודות הזהות הושיט לו את
תעודת הזהות שלו ואמר שמעכשיו, הוא אוסקר לב ורק אוסקר לב. לא
משנה מה או מי, הוא נשאר אוסקר לב. "גם כשתפגוש את אהבת חייך,
ותאמין לי זה יהיה לך קשה להסתיר את זה ממנה, אתה אומר לה שאתה
אוסקר לב. מעולם לא היית משהו אחר. אבל הכי חשוב, ולזה תקשיב
לי טוב בחורצ'יק, אתה אל תפריע לאף אחד. כי אם תעשה משהו, הדבר
הכי קטן, ולמישהו זה יפריע והוא יחליט להתלונן, הלך עליך.
שמעת? שלא תפריע לאף אחד. אחרת הכל בסכנה". ואוסקר הקשיב לו
טוב, ובלע את הרוק בשקט. כשהוא יצא מהתחנה המרכזית עם תעודת
הזהות החדשה שלו בכיס, נפרש חיוך על פניו. הוא ידע שהוא איפה
שהוא צריך להיות. "אני אהיה בסדר," הוא חשב. במילא הוא לא היה
מפריע לאף אחד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יפיפה אקזוטית
מגיעה
לביתך/מלון
מציעה: מסאז' +
פינוקים +
שעתיים מול
המחשב בכתיבת
סלוגנים +
דרושות


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/11/12 12:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נעם פרידמן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה