אישוני נפתחים לקראת שקיעתה של החמה
יושב מול הר של מים שאין ידוע דרכו
או מאין בא
הרוח המנעימה את עור פניי
והירח הנראה כחלמון עולה ובוקע מן השממה

הדבר היה נראה נאה בעיני
את אותו המראה חוויתי ביום למחרת
וככל שחלפו הימים  חוויתי פחות ופחות
את אותו הרגע הקסום של השקיעה

כל יום ויום התבודדתי יותר עד שהגיע החורף
ולא נסוגתי שקעתי ביחד עם החמה
עליתי לזריחה עם הירח

רטיבות אוחזת בגופי, תחושת קור עוטפת אותי
צמרמורות עולות ויורדות בכל גופי
מים מלוחים הזולגים מלמעלה ממלאות את פניי
במוחי עוברת המחשבה על אש חמה
על קורת גג על שמיכה חמימה

אותן מחשבות גורמות לשקיעה ביום למחרת
להתאחר ולבוא...
אותו קור האוחז בעצמותיי ולא מרפה מהן נשאר
אותו הקור שלא נותן לי שלווה
לא נותן לי מנוחה
לא נותן זמן למחשבה,

אותו הקור ואותה הבדידות
לא חולפים, לא מרפים ממך
הם אוחזים בך בכל כוחם
והערפל שמחסה , מערפל את חושייך
ואין מי שיכוון לך את הדרך...

אני זועק נגד תחושת הבדידות
נילחם בה , נאבק בה
אך כמעט ונפלתי
כמעט ונשברתי
אני קרוב להישבר, אני על סף התנפצות
כצונאמי על חומת רוח...

אין דבר שיכול לעצור אסון טבע
מלבד אסון אחר
רק הטבע נגד עצמו
אם לא יגיע מישהו לעצור את ההתנפצות
האדמה תישטף בקור והדבר לא יוכל לחזור להיות כפי שהיה