אני מבקש
לומר
לך
אני מבקש שיאמר
שזה יהיה ברור ונהיר.
שזה יהיה רשום.
שלא תהיה שהות
שלא תהיה אפשרות
לומר אחר-כך
הדברים לא נאמרו
לא בוטאו
לא היו.
אז אני אומר אותם עכשיו.
אני אוהב
אותי.
ושזה יהיה לי ברור.
ושלא יהיה ספק.
שלא אחשוב שלא נאמר.
שלא היה. שאין אפשרות
כזו.
ושיהיה ברור.
וללא ספק.
שאני אוהב אותי.
ומעבר לכל
ספק ומעבר לכל
חוסר וודאות
ואי הבהירות
דבר אחד וודאי
ובטוח אם כי
לא תמיד מצוי
וזה שאני לאהבה
שלי אלי
ממש ראוי.
ואם תשאלו אז
אם כן למה לכתוב
ולהצהיר על כך הצהרות
ולהודיע קבל עם ועדה
ועם כל הטקס וה-אולה-לה.
אז כדאי שאזכיר
למי שאולי קצת לא ממש
צעיר או נגיד סתם
כך
אולי זכרונו לא חזק
או שפשוט קצת
התבלבל או תהה
שלאהוב את עצמי
זה לא ממש פשוט
או קל או נגיד
שיגרתי.
ואם כל הכבוד לחכמים
ולגדולים ולחשובים
אהבה לעצמך.
קשה יותר למצוא
על האדמה
מזהב
ואורניום
ויהלומים.
ואם יש דבר שאנחנו ממש
ממש דוחים
ולא ממש זוכרים
או שמים לזה לב
או נותנים לזה עדיפות
וזה
לאהבה שלנו לעצמנו
גם אם אנחנו
יפים
או חכמים
רציניים או קשוחים.
ולרוב כל אחד,
בדרכו החרוצה
ללא לאות
ובלי שום מנוחה
פגמים רבים מוצא
יותר מכול
דווקא אצל עצמו.
ההוא אמנם רזה
וזה ממש עקום
לזה "חוכמות"
וזה סתם עצלן.
אבל זה עוד כלום
לעומתי.
אני כזה טיפש
ומטומטם.
ואידיוט.
ולא צודק ולא נעים
ולא נחמד ולא
רזה וגם לא שמן,
פה בצד יש לי
איזו שומה
או איזה חוסר חן שכזה
אני ממש לא מתאים לתמונה
לאנושות לתקופה
חסר כל ערך או יכולת
אני עלוב שבעלובים
ועוד מכאן עד שמה
היכולות שלנו רק עולות
ופורחות כמו איזה
צמח פלאי כשמדובר
בלמצוא פגמים מהכול -
דווקא בנו!
אז לומר ולהגיד
ולהכריז. ודווקא בקול רם!
ושיאמר ויהיה כתוב וחתום.
ושלא יהיו שום טעויות.
ולא יהיו ספקות.
אני אוהב אותי מאוד.
גם אם אני רזה - או קצת
שמן או קצת טיפש וסובל
וכואב וגם לא תמיד נחמד
וכו'. וכו'.
אבל זה אני ואני אוהב
אותי
כך סתם!
בלי שום סיבה!
כי זה אני. כי
טוב לי בחברתי. כי נוח
לי איתי. כי גם - לא יודע!
סתם כך - כי בא לי.
כי מגיע לי.
שאני יאהב אותי.
(אם אלוהים אוהב אותי..)
למשל.
אני אוהב אותי
בעצם מספיק כדי אפילו לא לשנוא
אותי!
אפילו לא לרצות שיהיה
לי רע! לא לנסות
ולפגוע בי!
אפילו לא לפחד ממני!
אפילו מספיק כדי לנסות ולהכיר
אותי!
אפילו מספיק כדי לרצות
להיות בחברתי.
להישאר קצת איתי.
לא לברוח. לא ללכת
ממני לשום מקום. סתם כך.
לשבת בחברתי. לשתות
משהו איתי. לאכול משהו.
לשאול בשלומי. לענות. טוב - תודה.
תודה ששאלת. אני בסדר.
ואתה? תודה בסדר. מה קורה
איתך בזמן האחרון ? לא הרבה
בעצם. כן קורה כבר זה
זמן - יש לי איזה בלגן.
כמו איזו רכבת הרים עולה
ויורדת..



מעניין גם אצלי
אבל בוא תגיד למה אתה
מתכוון. מה זה הרכבת הזו?
אתה מתכוון בהרגשה. הרגשה
שהדברים עולים ויורדים במהירות
רבה ? כאילו אין לך שליטה?
כאילו אתה נמצא במעין חוסר
שליטה קיצוני - כשכוחות חזקים מאוד
מטלטלים אותך?
כן. אני חש כמו איזו טלטלה
חזקה- עולה יורד - כמו מנוער
כולי. פעם אני למטה פעם
למעלה. אין רגע מנוחה.
אין תחושה של שקט של יציבות.
אתה חושב שזה יכול להיות
כמו שאתה גם כן חושב שמנערים
אותך מבחוץ על מנת לבחון את
החסינות שלך?
יתכן מאד שזה מבחן שאני עובר -
כמו כולם.
מבחן שמעמיד אולי את היכולת
שלי- או בעצם בוחן מה?
מה אני ניבחן?
איפה אני?
מה המקום שאני רואה שאני
ממלא בחיים שלי?
האם אני רואה בי
שותף מלא לדרך שאני הולך
בה - או לא?
יתכן שאני רואה את החלק
שבי שמעלה את התהיות
את היותי בתוך המורדות האלה.
אך המורדות האלו והמעלות
האלו - הטלטלה הזו - הניעור
הזה? ההתפרקויות כמעט הללו?
הפירוק וההרכבה האלו? החיבור
וחיסור? ה-ביחד וה-לחוד?
מה? למה? בשביל מה?
מה אני לומד? מה אני
הזה?
מי אני? הזה?
מה נותר לי ממני?
מה אני בעצם מנסה עוד
לעשות? להיאחז? במה!
בשביל מה? במי?
אני לפתע מגלה?! שאין לי במה
להיאחז. במה ? במי ?
הכל מתפרק מולי. אני, הגוף.
החשיבה. העולם. האל.
וכל הדברים שהחזקתי בהם עד
עכשיו יחד איתם!
ולפתע - או לא לפתע - כנראה
ובאופן מוחלט (עד כמה שהם מסתדרים
ביחד). אני נאלץ לראות שאין
לי במה להחזיק.
או אפילו מעבר לכך
אני לא אמור להחזיק כלום.
צריך לעזוב הכול. לא כמו
מוות - אבל - כן בצורה מאוד
חופפת. זה אמנם לא מוות
אבל כן זהו מעבר - זהו כן  מעבר
שיש בו מוות - הרבה בגלל
שהוא כל-כך מעבר כמו המוות.
אבל האמת שאין צורך לוותר לעצמך.
שלא צריך בעצם -  לא לוותר
בכלל אולי ולא בעצם "להיעצר"
בתפיסה כלשהי. - או באיזו הבנה
כלשהי -  כאשר ההבנה
או התפיסה שמיוחסת - ללא משנה
מה - ואיך- רק מגבילה
ובעצם - לא ממש מאפשרת
לנו - ואולי - היא הגורם והתוצאה
של העניין - הזה.. של המצב
הזה. שבו אנחנו נמצאים
ובו אנחנו נבחנים.
האפשרות לעבור את המבחן -
הזה - עומדת כנראה באפשרות
בעצם - לעזוב או לא להחזיק -
לא להיעצר.
וליפול בעצם בגלל הצורך -
להחזיק במשהו - שהוא - בעצם
חיצוני - או - שאינו אנחנו -
וכנראה - גם להחזיק בנו -
כלומר גם להאמין - או להחזיק
בעצמנו - הוא קצת בלתי אפשרי -
אבל - וכאן הפתח כאן הדלת -
כאן האפשרות - התקווה -
היכולת - למצוא את המפתח-
שכבר אבד בעצם - לדלת הזו -
לאפשרות הזו - של לא להיאחז
יותר בשום דבר חיצוני - אבל אם
זאת להיאחז - בנו - בי - בעצמי -
ומעבר לכך - הסגירה - של המעגל -

 - השבלול או
 - המעגל שנסגר - התחילי
והסופי שנסגרים -
לכן. האפשרות הזו- לנתיב
הזה - לתהליך הזה
של מפגש הקצוות - הוא התהליך
הוא  הדרך -  שאתה חש כל פעם
באופן מובהק נכון בשבילך.
אך היכולת שלי לעשות או להיות
התהליך הזה - בעצם נבחנת שוב -
בתוך אותה לולאה - בעצם
בתוך אותה חזרה- חפיפה של חזרות שהולכות ונשנות
וסוגרות את המעגל!
צ'אק ודאבל צ'אק - כן -
נכון ועוד פעם נכון..
כמו שאומרים בתפילה (שמונה עשרה)
-שמע ישראל אדוני אלוהיך - אדוני -
-אחד -
צ'אק ודאבל צ'אק
אדוני - אלוהיך אדוני - אחד-
כלומר אדוני - (האלוהים) -
שהוא אלוהיך - האלוהים - אחד.
כלומר - לא אדוני - אלוהיך אדוני - האלוהים.
אלא חזור וודא וחזור
וודא שנית - שאכן -
אתה עצמך (אני עצמי)
עושה זאת בעצמך!
וודא שאתה עושה את מה
שנעשה ושמה שנעשה הוא אתה!
וודא שנברא מה
שנברא ומה שנברא הוא הבורא.
וודא שמי שבורא את
מה שנברא הוא הבורא.
כלומר חזור וודא
שהבורא שבורא בורא
את הבורא.
ושמה שהבורא בורא
זה את הבורא.
כלומר וודא וחזור
וודא
שהבורא שבורא בורא את
הבורא
ומכוון שזה מה שצריך
לוודא אני מי
שמוודא או שצריך לוודא
שמה שהבורא בורא זה את
הבורא. אני מי שצריך לוודא
את זה וודאי וודאי שצריך
שיהיה בורא.
ומכאן תהיה הבורא שמוודא
שאתה בורא את הבורא..
או תברא את הבורא
שבורא את הבורא..
ובעצם התהליך הסוד -
המפתח הוא זה -
תברא - את הבורא-
תברא ת'בורא שבורא
בורא..
תברא בורא שבורא בורא.
או תברא את עצמך
כבורא..
בעצם אתה - אני -
בורא (פועל בהווה) - בורא (השם)
שבורא (שם פעולה)- בורא (שם)
ויהי - ויהי

כלומר -
אני לא יכול לתפוס
את עצמי להחזיק אותי -
אני יכול לברוא את
עצמי - להיות בורא -
שלי - של בורא.

כמו באגדת הילדים
"The Never Ending Story"
בסופו של דבר - מי שמספר את
הסיפור - או יכול להציל את
הממלכה - הוא הקורא - הילד
שקורא את הספר (סבסטיאן).
[או הקורא או הצופה בסרט עצמו]
שבעצם צריך לדמיין את העולם
הדמיוני.. ובכך לתת לו קיום.
התפקיד שלי כבורא - ושל כולנו -
לברוא את עצמנו - כבוראים-
פשוט כמעשה של בריאה -
להגיד - יהיו ויהי -
לחשוב את עצמנו לקיום-
להביא את עצמנו בכוח המחשבה-
בכוח החשיבה לידי קיום -
לברוא את עצמנו.
כמו בנקישת אצבע של קוסם
הוקוס פוקוס ואני קיים-
יצרתי אותי - בראתי את
עצמי.
"בראשית, ברא אלוהים, את השמיים, ואת הארץ
והארץ, הייתה תוהו ובוהו, וחושך, על-פני תהום;
ורוח אלוהים, מרחפת על-פני המים.  
ויאמר אלוהים, יהי אור; ויהי-אור"
.  אבל עוד לפני זה -
בראשית
הכול ולפני הכול
ויאמר אלוהים יהי אלוהים
ויהי אלוהים!
2.1.2012