בערוץ הטלויזיה אנג'לבירדס חגגו במסיבה גדולה. קברניטי הערוץ,
מבוסמים מנתוני הרייטינג המפוצצים של פברואר 2062, לא חסכו דבר
ופתחו את ידם ברוחב לב ל"מסיבת העשור בטלויזיה" שהתקיימה
במועדון 'הפרבולה הקוצנית', שכמו נוצר בדיוק לאירועים נוצצים
מסוג זה. אביעד לויטה המנכ"ל עמד שם ביום חגו, מחלק טפיחות
וחיבוקים לכל האורחים המפורסמים. מדי פעם אף ביצע גיחה לעמדת
הדי ג'יי, משעשע את עצמו בהקדשת שירי אהבה ישנים לעובדות הערוץ
החינניות והנבוכות. סגנו ועורך התוכן, עמיקם מאוטנר, התרוצץ על
רצפת השיש כנער בר מצווה נרגש, לפרקים מניף ידיו למעלה בתנועת
ניצחון משולהבת, ולפרקים מצחקק הלצות מרוטות עם חלק מהאורחים,
בעיקר עם אלו שמוקמו ברף העליון של מדד הסלבס שהתפרסם
ב-"סלבריתון". הבעלים זרח פטישי, הדור בחליפת מנצחים יוקרתית,
השקיף מהבמה המוגבהת על המולת המועדון בחיוך השמור רק למי שעשה
את זה בגדול.

שנתיים קודם לכן הוא נטל על כתפיו ערוץ טלויזיה כושל ומושמץ,
ותוך זמן קצר היכה בתדהמה את כל עולם הבידור והתקשורת בסדרה
מבריקה של גיוסים ותוכניות ריאליטי מהפכניות. השיא היה
באוקטובר שעבר, אז השיק הערוץ את סדרת הריאליטי הבועטת "טרף
לאריות" שאמנם גררה קול צעקה גדולה מצד אנשי תרבות וחינוך ושאר
"המצקצקים, הצבועים, והמתחסדים" למיניהם,  אך גם קבעה סטנדרטים
חדשים בשמי הרייטינג הצפופים. מחירה של פרסומת הגמר באורך 42
שניות, רגע לפני שמכריזים על המנצח, הגיע לסכום חסר תקדים של
28 מליון ש"ח! אבל עוד יותר חסרת תקדים היתה זהות המפרסם. בפעם
הראשונה בהסטוריה של עולם הטלויזיה הישראלי, וכנראה גם העולמי,
פרסומת הגמר נמכרה דווקא למתחרה הגדול ביותר, ערוץ הטלויזיה
ספרינגולד.
מה שהסתמן תחילה כצעד מטופש, מעין התאבדות תקשורתית של
טירונים, התגלה לבסוף כגאונות צרופה שהטביעה חותמה בספר דברי
הימים של תעשיית התקשורת. מי שהוביל את המהלך, הודף בנחישות
זעקות שבר ותוכחה של קולגות נרעשות, היה אביעד לויטה המנכ"ל.
הוא ניצל עד תום את נלהבות היתר של אנשי ספרינגולד,
ובאינסטינקט של רגע העלה את התעריף ב-50% מעבר לתעריף המקורי
שגם הוא נחשב חריג בנוף הפרסום המקומי. כעבור כ-10 דקות
כשהחוזה היה חתום, הוא כבר שלח את השליחים הראשונים לביתה של
שירית ברדה, המגישה המובילה של ספרינגולד, עם הצעה שלא יכלה
לסרב לה. הוא ידע שספרינגולד לא יוכלו להתחרות בהצעה ולהשאיר
את שירית, לאחר ששרפו את כל התקציב השנתי על פרסומת הגמר.
באופן אירוני, הפרסומת שהופקה בתקציב ענק, התמקדה בתכנית
האירוח החדשה "שירית עד כאן" בכיכובה של מי אם לא המגישה
הבוגדנית. עמיקם מאוטנר הדורסני היה זה שנעץ את הפגיון האחרון
בגוויה המפרפרת, כשחודשיים לאחר מכן כבר חשף במסיבת עיתונאים
את תכנית האירוח החדשה באנג'לבירדס "שירית כבר כאן", בפורמט
זהה כמעט לחלוטין לזה שנחשף בפרסומת הגמר של המתחרים.
ספרינגולד, שלמעשה שילמו הון עתק לערוץ המתחרה, רק כדי לפרסם
את תכנית הדגל החדשה של אותו ערוץ, לא התאוששו לעולם מהמכה. זה
החל בירידת רייטינג קיצונית כשצופי הטלויזיה הוותיקים, במפגן
של שמחה לאיד מהול בזלזול הביעו דעתם דרך השלט על התנהלותם
הכושלת של קברניטי הערוץ. ההמשך כלל פרישה מתוקשרת של מנכ"ל
הערוץ הנכלם, ואת שיאו של המשבר סימנה התאבדותה הטרגית של
מנהלת הפרסום הנערצת זהבית שפונגין, האשמה המרכזית בפיאסקו
הגדול. יום אבל כבד הוכרז במסדרונות ספרינגולד. זהבית נטמנה
אחר כבוד בלוויה המונית בבית העלמין "אפר של כוכבים", לצד שאר
גדולי האומה והרייטינג . צלילי ההספד הזועק של הבעל שאולי,
נמהלו בהדף רקיעות הרגליים הנרגשות של הקהל שהתייצב להקלטת
התכנית הראשונה של שירית בערוץ החדש, באולפן הסמוך לבית
העלמין. למחרת, קיבלו לויטה ומאוטנר תעודת הוקרה בטקס נוטף
פאתוס ואלכוהול במסדרונות אנג'לבירדס, בזכות "חושיהם המחודדים,
נאמנותם הבלתי מתפשרת ויכולתם הוירטואוזית להכות ביריב ללא
רחם".  

שירית ברדה לא ידעה את נפשה. להיות כוכבת היא כבר היתה רגילה
עוד מימיה הנשכחים בספרינגולד, אך כעת, כשהבזקי המצלמות עטים
עליה כנחילי נמלים על פירור גבינה, ראשה הסתחרר בנעימות
מערפלת. היא נופפה בידה האחת לעבר עדת מעריציה, כשידה השניה
כרוכה חזק סביב מותנו של בעלה, ליעוז ברדה, מגיש חדשות מוביל
באנג'לבירדס בפני עצמו. כידה השלישית שימשה לה זו של אחת
מ'נערות השמפנייה' המקפצות, שהזרימה לפיה מפעם לפעם אספקה
שוטפת של קוקטיילים צבעוניים ועתירי כוהל. "שירית כבר כאן",
למרות אחוזי התמותה הגבוהים יחסית בתכנית, ואולי דווקא בזכותם,
גרפה כבר בתוכנית הראשונה רייטינג דמיוני של 42%. שירית ינקה
מגיל צעיר את השאיפה חסרת הגבולות לפרסום והצלחה. כבר בגיל 12
נשלחה ע"י אמה לתכנית הריאליטי המשובחת לילדים "גוזלי התהילה",
שם נצרבה עמוק בתודעת הצופים בזכות אישיותה הצבעונית ולשונה
המשתלחת. בהמשך קבעה הסטוריה, כאשר בגיל 17 נבחרה להנחות
בספרינגולד בשעות השיא את שעשועון הטריוייה פורץ הדרך "מי
לגרדום". על אף כשרונה הבולט, מגישי הטלויזיה הוותיקים בערוץ
סרבו לקבל את הנטע הזר שפרץ בסערה לעולם התקשורת האכזרי היישר
מעולם החצ'קונים והבגרויות. הם טענו כי לולא אמה שהייתה מנהלת
בכירה בערוץ באותה תקופה והיטיבה למשוך בחוטים הנכונים, לעולם
לא היתה מגיעה לפריימטיים במהירות כזו. באולטימטום מתוזמן היטב
שהציבו בפני הבעלים הם איימו בהתפטרות קבוצתית מיידית, אלא אם
אחד מהם יקבל במקומה את הנחיית השעשועון. החלטתו הפסקנית של
הבעלים היתה הבעת אמון מופלא בשירית ובאמה הנמרצת, שהשמועות
העקשניות טענו שגם מיטתו לא היתה זרה לה. אך כעת - כל זה לא
היה אלא הסטוריה רחוקה, ושירית ברדה התמסרה כולה לרגע הקסום
ב'פרבולה', מטה את ראשה לאחור כמו מתמכרת לאנרגיית האולם
המכשפת ולניחוחות גדולתה המתעצמת. מאוטנר, לויטה ופטישי, הלומי
האלכוהול ועוגות המרציפן האדומות, החלו בינתיים להתרומם באוויר
על גלשפים במרכז האולם. הריקוד האווירי אותו תרגלו בסתר בשבוע
האחרון עם מספר מנהלים נוספים, "ריקוד מניפת הניצחון", העיף את
האולם לשמיים. מעגל אנושי מרחף, במרכזו שלוש כרסים צוהלים, החל
מתפתל בתנועת נפנוף במאוזן ובמאונך, סוחף לשורותיו עוד ועוד
חוגגים נרגשים שמיהרו לעלות על הגלשפים ולהצטרף. מסיבת העשור
בטלויזיה נסקה ללא ספק לשיאה.

עיניים קטנות התרוצצו מעגלית בארובות סדוקות, מתאמצות לאמוד את
הנעשה בפנים מבעד לסורגי הצהר האחורי והחשוך של המועדון. המטר
הכבד שלא פסק לרגע מהבוקר, שטף בעוצמה שיער מקליש על ראש
תזזיתי. מצחו הגבוה, הנוטף, נצמד כאסיר בצינוק לפתח הצר, נע
אנה ואנה בתנועות קצובות.
מהצד ניתן היה לחשוב כי הוא נע בקצב הריקוד שבפנים, עד שמרעד
שפתיו עלתה זעקה חלושה, מרוסקת כתפילה נואשת, שנבלעה בהמולת
המועדון הצוהל: "שירית, בואי איתי לאמא! שירית, בואי איתי
לאמא!"  הקנה השחור של האקדח החל לרעוד לכל עבר, עד שהתייצב
מבויית על מטרה ברורה בקצה האולם. רעם הירייה המדויקת הפך באחת
את שאגות השמחה והניצחון שבפנים לזעקות של אימה צרופה, שרק
התגברו עם השמע היריה השניה. מסיבת העשור בטלויזיה הוכתמה בדמם
של שניים.  

"איזו טרגדיה... איזו טרגדיה..." - זרח פטישי חפן את ראשו
האליפטי בין כפות ידיו המגוידות. הוא ישב בראשו של שולחן
מלבני, עליו היה מוטבע לכל אורכו הדפס וידאו של ציפורים קטנות
מחייכות ומנפנפות בכנפי מלאך לבנות, הלוגו של אנג'לבירדס. לצדו
היו ישובים שני עוזריו הנאמנים, עמיקם מאוטנר ואביעד לויטה.
סלסלות קש עמוסות בבגטים טריים ומיני גבינות עתירות שומן נעו
בתורן בין שלושתם. ליד אחת הסלסלות היה מונח העמוד הראשי של
"המרעישון", כותרתו צבועה באדום בוהק:
" טרגדיה בעולם התקשורת - אסון כבד התרחש ליל אמש במועדון
'הפרבולה הקוצנית'. איש העסקים שאולי שפונגין, רצח ביריה את
בתו, כוכבת הטלויזיה, שירית ברדה, ומיד לאחר מכן שם קץ לחייו.
מהמשטרה נמסר כי החקירה עדיין בעיצומה, וכרגע נבחנים כיווני
חקירה שונים. שאולי שפונגין, אחד מאנשי העסקים הבכירים במשק,
איבד לפני חודשיים את אשתו, זהבית שפונגין ז"ל, מנהלת הפרסום
לשעבר של ערוץ הטלויזיה 'ספרינגולד', שהתאבדה לאחר הסערה שקמה
בעקבות השערורייה שזכתה לכינוי 'שערוריית פרסומת הגמר'.
מקורבים למשפחה מוסרים כי שאולי שפונגין לא התאושש מהתאבדותה
של אשתו, והטיל את מלוא האשמה על בתם, שירית ברדה (לשעבר
שפונגין), שעריקתה המפתיעה לשורות אנג'לבירדס, הביאה
להתגלגלותו של כדור שלג, בסופו שמה אשתו קץ לחייה."

"איזו טרדגיה...", המשיך פטישי למלמל בפה לועס, משקיע עיניו
בשולחן. "42% רייטינג, איזו טרגדיה... מה עושים עכשיו?" הוא
זקף את ראשו, מעביר את עיניו בין שניהם כמצפה לתשובה מרגיעה.
מאוטנר היה הראשון שפתח את פיו: " לא הייתי דואג יותר מדי
בעניין הזה... כבר הספקנו להקליט איתה שמונה תוכניות מראש. אם
שירית ברדה חיה שווה לנו 42%, תחשבו כמה שווה לנו שירית ברדה
מתה"  מבטו המודאג של פטישי החל להתרכך. הוא ליטף בלשונו את
שפתיו, מנער מעליהן שאריות של גבינת צאן, ומפלבל בעיניו לכיוון
התקרה כמדמיין תרחיש ורוד. "אוקיי... נשמע לא רע בכלל, נשמע
טוב מאוד אפילו, אבל מה יקרה בעוד חודשיים?" הפעם לויטה היה
הראשון להגיב. " גם כאן אפשר להשאר רגועים. כבר דיברנו עם
ליעוז ברדה, שהסכים עקרונית, כמחווה לאשתו ז"ל, להחליפה מידית.
הוא אמנם מתעקש על  העלאה של 50 אחוז לעומת השכר שלו בחדשות,
אבל גם ככה זה ייצא לנו הרבה יותר זול משירית. מאמין שאפשר
לסגור איתו עוד בשבעה". פטישי נעץ בהם מבט מופתע שמיד התחלף
למבט מלטף של אב גאה. " פששש... אתם לא מבזבזים שניה, הא?
הולכת להיות לנו שנה מאד מעניינת... המנוחה הנרצחת ובעלה האלמן
מגישים ברוטציה... אהבתי... אתם משהו אתם..." הוא השהה עליהם
את מבטו בחיוך, מהנהן קלות בראשו כמדגיש את דבריו.
"טוב, יאללה... שלא תתנפחו לי עכשיו... ", החזיר דיבורו לטון
ענייני לנוכח פניהם הסמוקות מדי. "יש לנו לוויה על הראש.
האחרון שמגיע- ההספד עליו". זגוגית החלון התרוממה בלחיצת
כפתור, ושלושה גברים כבדים על גלשפים זינקו החוצה כסילונים,
מתענגים על צינת הבוקר המלטפת. על אף שיצאו מהחלון שבקומה
ה-112 והאחרונה, הם הגביהו עוד ועוד לכיוון העננים, גם כדי
לצבור יותר מהירות, וגם כדי להרגיש הכי קרוב שאפשר לאלוהים.