התקרבנו למרחב פתוח וחדיש של חנויות פרוסות משני העברים. אורות
לבנים בהקו על רקע לילה שחור ופסטורלי. בני נוער נלהבים צבאו
על המזללות, כמו נמסים אל מול שפע האפשרויות שלפתע נפתחו
בפניהם, עכשיו כשבגבעת שמואל יש סוף סוף קניון חדש. תות מסבירה
לי שהקניון עדיין אינו מקורה, ואני מגיב בתמיהה כי עיני קולטות
מעלי תקרה שחורה משובצת ריבועים כסופים מוארים. לבסוף אני נאלץ
להסכים שמה שמבצבץ מבעד לריבועי האור אינם אלא שמים שחורים של
ליל קיץ צלול.
בערך בין סטימצקי לבורגר קינג החל להתקדם לעברנו גבר מקריח
ונמוך, מוביל ברצועה כלב מוזר משהו. "זה בולדוג סיני - הם
מדהימים", תות צהלה לעברם ואז פרשה את ידיה בנהרה כאילו עוד
רגע תפגוש את בחיר לבה השב אליה לאחר שנים ארוכות מעבר לים.
היא מכירה את הגבר מטיוליה בשכונה, או כפי שהיא נוהגת לומר -
"צ'כונה". כמה שאני שונא שהיא מעוותת ככה את המילים. למה אי
אפשר לדבר פשוט? למה כל מילה היא חייבת לעוות, לסלסל ולנגן,
איך זה שכל ר' הופכת אצלה ל-R, לשון נקבה מתמזגת עם לשון זכר,
ואיך היא מתאמצת לשוות לכל ביטוי טון אגבי ועגול עד כמה שאפשר,
כאילו מתנערת מאחריות על מה שיוצא לה מהפה. כשההברות האלו,
בהטעמה ובניגונים שסיגלה לעצמה, נהגות ע"י הקול הגבוה והמאנפף
הזה שלה, בא לי להעלם. כשהיא אומרת לי "גבר גבר" עם ה-R הזו
בסוף, אני מרגיש הכי לא גבר בעולם. אפילו שהמחשוף הנדיב והרותם
שלה חוסם לי את שדה הראייה, כמו מנסה לרמוז לי שבכל זאת מולי
ניצבת אישה אישה.
תות מתחילה בחגיגה פרטית מול הכלב הנבוך. עיניו יוצאות מחוריהן
באימה, בעוד היא עוגבת עליו לשביעות רצונו של בעליו המקריח,
ששמח שסוף סוף מישהו מזהה את היופי הטמון בקצה הרצועה בה הוא
אוחז. למרות אהבתי הגדולה לכלבים, אני עומד שם מכווץ קצת, מביט
נרתע ביצור המפחיד בעל עיני האש הבולטות, וגם בתות.
הגמד המקריח שמעליו מביט בה בחיבה. אפילו שכל הכרותם מסתכמת
ב-10 דקות מקריות של שיחה אגבית בשכונה, הוא כבר חש כלפיה רגש
אבהי ובחופשיות מטרידה פנה אלי: "שמור עליה, אה? על בחורות
כאלו חייבים לשמור". אני מהנהן בחצי ראש ופולט כן חלש ומהוסס,
תגובה שכנראה לא מצאה חן בעיניו: "מה קורה איתך? תראה עם מי
אתה מסתובב... אני מנסה לסחוט ממך מחמאות, וכלום..." הוא ממשיך
לפטפט עם תות דברי חולין לגבי עלויות התחזוקה של הבולדוג
הסיני, שמצדו מלווה את דבריו בנשימות אסטמתיות מהירות וקצובות
שאט אט הופכות לחרחורים מדאיגים. עיניו כמו מאיימות כל שניה
לזנק מחוריהן ולאחוז בגרוני. כשבעליו מסיים וכבר כמעט פונה
לדרכו, הוא מביט בי במבט שובב, ואומר לתות: "הוא לא מדבר זה,
אה?" תות מגיבה בצחקוק משועשע להערה המוזרה, וזה ממשיך בשלו
ואומר לי בלי קשר לכלום: "זה בסדר, גם הבת זוג שלי יותר גבוהה
ממני".

הגנבתי מבט אחרון לשמיים כדי לוודא שבאמת אין תקרה מעלי,
והמשכנו בדרכנו, חוצים את השכונות החדשות של גבעת שמואל,
בעיבורו של לילה לוהט.  ואז היא החליטה לבדוק אם היא באמת יותר
גבוהה ממני. נעמדנו כתף אל כתף, והיא הופתעה לגלות שאני טיפה
יותר גבוה. המסקנה שלה הייתה שאני פשוט צריך ללכת זקוף יותר,
אז הזדקפתי, והמשכנו, תות מרחפת, מנגנת ומעוותת משפטים, ואני
זקוף סוף סוף, לפחות מבחוץ. היא שאלה אותי אם אני לא אוהב
כלבים. עניתי לה שאני מאד אוהב, ואפילו הייתי שנתיים בדיכאון
קשה אחרי שמילקי נדרס. בתגובה היא אמרה שהיא לא מבינה למה צריך
לקחת דברים כל כך קשה, והציעה לי לקחת כלב אחר ואז הכל יסתדר.
בולדוג סיני, אולי. ניסיתי לשנות נושא וסיפרתי לה שנרשמתי
לשיעורי יוגה. היא דווקא די התלהבה מזה וסיפרה לי שגם היא עושה
יוגה, אבל אצלה בקבוצה אין אף גבר. סיפרתי לה גם שהתחלתי ללמוד
לנגן קלאסי בגיטרה, והיא צהלה בהפתעה ואמרה שהיא מתה על מוסיקה
ושאלה אם אני יודע לנגן ישי לוי או אייל גולן. אחר כך היא אחזה
לי חזק את היד, ואפשרתי לה לנדנד את הידיים המשולבות שלנו
קדימה ואחורה באין רוח של אוגוסט, כמו שזוגות מאוהבים עושים
לפעמים. עברנו שדרה של עצים מוכתמים בצהוב, וכשראינו פיצוציה,
תות החליטה שבלילה כזה חייבים טילונים. שלפתי את הארנק
וליוויתי במבט את הישבן העגול שלה מתפתל לתוך החנות. המוכר קרץ
לה ולא רצה לקחת כסף. אפילו לחברים שלי קשה להתאפק והם נוהגים
לקרוץ לה לפעמים. כנראה שיש משהו בשמחת חיים הזו המתפרצת מתוך
הגוף הזה שלה שמוציא גברים מדעתם. המשכנו לגן הציבורי, ושם על
הספסל התחלתי לגעת, מנסה לפחות להגיע לשדיים הגדולים שלה, אבל
היא מיד מיהרה להבהיר לי שהלילה זה מחוץ לתחום  "בגלל שמשחקים
מסביב ילדים דתיים ואסור לתת להם דוגמא רעה".

סיימנו את הערב בלי לדבר, צועדים את צעדינו האחרונים לכיוון
ביתה. אני - מכונס בעצמי, מודד בלחש את קיצנו הבלתי נמנע, ותות
- מכונסת גם היא בדרכה: מסלפת בקולניות להיטים מזרחיים של רגע,
וצורמת את האוויר החם בשלל חיקויים רומניים. לקינוח, היא פרצה
משום מקום בהתקף של צחוק מצמרר שהקפיא על המקום חתול מסכן שהעז
לנוע לעברנו.
כשהגיע רגע הפרידה שלווה במגע רפה של פה מהוסס על לחי מנומסת,
נראה היה כי שנינו הבנו. ובעוד צלליתה החטובה נעלמת בדילוגים,
התנגן בי המשפט של הגבר מהשכונה ש"על בחורות כאלו חייבים
לשמור", וכמו תמיד קראתי לה לחזור.