הכתמתי את המיטה שלי בדם פעמיים היום
פעמיים!
אין סיכוי שזה סתם, זה לא צירוף מקרים.
החלפתי את הסדין הלבן בלבן אחר וגם הוא הוכתם.
אני לא יכולה לברוח יותר.
דם דם דם.
בכי דם, בכיתי דם.
הסתכלתי במראה כשאני שוטפת את שאריות הדם .
והסתכלתי קצת, הסתכלתי על עצמי
באור הפלואורסצנטי הלבן והלא מרחם
ויש לי כתמים שכבר לא ייעלמו וחטטים שלא ירפאו,
וצלקות שלא יגלידו ואולי יתרבו, ובטוח יתרבו,
ועליהם יוספו גם הקמטים.
והכל קורה ואני עדיין כבר 26 שנה לא מעיזה
לבדוק את החטטים והצלקות.
ולא מעיזה לדעת שהפצע הזה הוא  צלקת והיא תישאר איתי.
ולראות אותה ולקבל אותה ולהמשיך הלאה . הגיע הזמן
להסתכל ולא לוותר.
להסתכל ולהיבהל אבל אחרי זה לקבל ולאהוב.
כי אם זה לא יקרה אז חבל.
כי אם זה לא יקרה לא חייתי בעולם הזה.
כי אני חיה מתוך החוויה שלי, ההוויה שלי ואם אני לא
מכירה את עצמי,
מרגישה את עצמי,
אוהבת את עצמי מה עשיתי פה כל הזמן הזה?

אני יודעת שזה נשמע ממש דרמטי
אבל זה ממש מה שאני מרגישה,
והכתמתי את המיטה בדם פעמיים!
אז מה זה משנה איך זה נשמע?
ואולי זו חשיבות עצמית מופרזת?
והנה השלב המוכר שאני מרגיעה את עצמי,
כי חס וחלילה אסור להשתגע,
ואני קצת מגזימה ואני חיה ממש טוב ויחסית משוחררת.
לא משוחררת. ממש לא.
כלואה בתוך עצמי, אני הסוהר והאסיר.