פרק א'
כל הלילה התהפך במיטתו, וכשנדמה היה לו שהגיע הבוקר סוף-סוף,
ניסה להוציא את עצמו מהמיטה, מתח את איבריו, פיהק בקול ופתח
בזהירות את דלת האטליה. למרות זהירותו הדלת חרקה, וחשש שאשתו
תתעורר. לא בגלל ההתחשבות בה אלא כדי שלא תבלבל לו את המוח. זו
הייתה כמעט השעה היחידה שיכול היה ליצור בשקט, מאוחר יותר
תתעורר מטילדה ותתחיל 'לפנק אותו'. יהיה לו קשה להתחמק ממנה
מבלי להעליב אותה. מה שמייד 'יגרש את המוזה' שלא ביקרה אצלו
לעיתים קרובות, ולאחרונה נעדרה כליל.
לפי הסדר הקבוע, הלך תחילה להשתין, בפתח השירותים הביט במראה,
פשט את בגדיו ועמד עירום, סוקר את גופו, מנסה 'לנפח' כמה שררים
להוכיח לעצמו שזה עדין מצליח לו, הוא הביט בזקפת הבוקר שלו,
וכמו לאחרונה הייתה די 'דרדלה' . אכן גרנדגו הזדקן, למרות
שניסה לשמור על כושר גופני ושכלי. בהביטו על בבואתו בראי,
התעלם מהעור התלוי פה ושם, הרעד הקל של ידו הימנית, והזין שנטה
לעבר הספרה שש. הוא ניסה להיזכר איך אתמול בפרק, כשרץ מתנשף את
ריצת הבוקר, נתקל בילדה צעירה והיא התרגשה שפגשה פנים אל פנים
את הצייר, שהיה ידוע בעיר מושבו כזיין, היא רצה אחריו והוא
המשיך לעומק החורשה. הוא לא דיבר איתה כלל, רק חיבק את מותניה,
נשק לשפתיה וחש שריח הבושם שלה והזעה שלו מטרף את חושיהם.
וואו, זה הצליח, הזקפה הייתה בשיאה, היה קשה לו לגמור, ולכן חש
איך גמרה לפניו, פעם אחר פעם מנסה לגרום לו לאורגזמה המיוחלת.
הוא אבד את נשימתו, וחייב היה לזייף אורגזמה, כדי שתניח לו.
היא בודאי הרגישה אבל שתקה בנימוס. הרימה את מכנסי הריצה שלה,
נתנה לו חיבוק אחרון ורצה במהירות שלא יכול היה לחלום, להשיג
אותה.
הוא התיישב על אסלת השירותים, וניסה להשתין, וואו, וזה היה
קשה, צריך היה לכל תשומת הלב עד שיצאה הטיפה הראשונה, ואז
השתחרר המעצור, הזרימה הניחה את דעתו.
התרומם ונכנס למקלחת, פתח את המים הקרים, ממתין לצמרמורת
שתעטוף אותו, ותעורר בו את הבוקר. נזכר באבידן -היו מבקרים
שהשוו את שירתו לאבידן וזה החמיא לו מאוד למרות שלדעתו אבידן
היה מנופח וחסר עומק -
מה יש לו לזקן
קם בבוקר
והבוקר בו לא קם
גנרדגו העביר את המקלחת הידנית למצב של 'מסז' וכיוון את הזרם
למטה, לעטרה של האיבר "קח," אמר בקול, "תיחנק." לרגע התמכר
לתחושת התענוג, ובאורח פלא נתקף אורגזמה עמוקה וחזקה, שלא
הצליח להגיע אליה אתמול בפרק, ולאחר מכן בבית, סוף-סוף זה קרה.

לאחר רגע ניגב את עצמו במגבת גסה, וצעד במרץ לחדר העבודה. ריח
של טרפנטין היה באוויר והקשה על נשימתו, פתח במהירות את החלון
הצרפתי שאויר הבוקר הקריר והרענן יטפח בפניו, אישה צעירה בצידו
השני של הכביש הביטה בו בחיוך, והוא נד לה בראשו... ואז נזכר
שעומד הוא עירום והיא מביטה בסקרנות במבושיו. המראה שעשע אותו,
הוא ידע שאין לו במה להתבייש.
בכבדות הצליח לעלות על מערומיו את סרבל העבודה שלחץ, הכביד
ושרט את גופו.
במרץ בחר קנבס בגודל בינוני בפטיש עץ מתח את המסגרת, עד שהיה
מרוצה מהתוצאה, מרח צבע יסוד, מהיר יבוש. ישב ובהה. שום רעיון
לא עלה במוחו, הוא ניסה להיזכר בנושאי הציור הרגילים שלו, וזה
כל מה שעלה במוחו, שום דבר מעבר לכך.
מאחר ונואש ממוזת הציור, הפנה מבטו למחשב. במהירות גלגל את
הקובץ הפתוח לסופו... סיפור על צייר צעיר, מעין אוטוביוגרפיה
בדויה. הוא קרא בקול את השורות שכתב אתמול בלילה: "וואן-לוי
עמד בוהה בבד הלבן, ושום רעיון חדש לא הצליח לעלות בדעתו."
גרנדגו גלגל לסוף הקובץ בו הקליד את הרעיון לשיר שהופיע כך
לפתע, אתמול... והוא חשש שיעלם... מה זה היה? בסוף העמוד לא
היה רשום דבר, "לאן זה נעלם לכול הרוחות, לך תסמוך על מחשבים."
הוא חזר והביט בקנבס המתוח, העביר מעט צבע 'מרין' לפלטה, הוסיף
לו צהוב בכמות נדיבה ובחש את הצבעים בעזרת המרית. הצבע הפך
'ירוק מלוכלך' הוא המשיך להוסיף צהוב וכלום לא קרה, בכעס רוקן
את שפופרת הצהוב , בחש ובחש במרית והצבע רק הלך ונהיה מלוכלך
יותר. "זהו," אמר בקול, "זה מה שרציתי," וידע שאין הדבר כך.
הרכיב את הפלטה על אגודלו, טבל בצבע מכחול ספוג טרפנטין,
והתכונן לעשות את הקו הראשון שהוא בסיס לכל יצירה, לפני רגע
ידע בדיוק מה תעשה ידו הימנית, הרגיש את התנועה בדמו כבר זה
קורה, הקו הראשון; נוזל ובלתי מחייב, מטפטף כמו רעיונותיו...
ואז... נגמר... כמו אחרי אורגזמה, שקט, עייפות, דלדול...
"וואי בגילי שפיכה מוקדמת?" ניסה להיות סלחני לעצמו. אבל בעומק
ליבו ידע שפשוט זה אבד לו. מעולם לא למד ציור, כך גם ספרות או
שירה, היה לו תואר כלשהו, או אולי לא היה לו, הוא בעצמו לא היה
בטוח אם הקורס לפילוסופיה שגמר ולא ניגש למבחן, הקנה לו תואר.
הדבר היחיד שלמד ברצינות הייתה טכניקת ציור עתיקה, ובכך היה לו
יתרון על ציירים רבים. ציוריו היו פיגורטיביים אבל בלתי
ריאליים לחלוטין הוא אהב להשתעשע בקווים, שחדרו דרך עצמים, או
הפכו חלק מהם, מראות דרך הגוף ודרך דברים אטומים אחרים. כאילו
ראה בעני רוחו את הקורה מאחור, במקום שעין הבשר לא מגיעה. יש
דוק מסתורי בציוריו, כאילו הנראה הוא רק שכבה אחת, כמעט קצה
הקרחון למה שמוסתר ומוסווה. אנשים אהבו את עבודותיו, רק
הביקורת המקצועית די התעלמה ממנו. "כל מיני קשקשנים, כאלה
שמעתיקים צילומים, זוכים להיות מוצגים במוזיאון." הוא האמין
שקיימת קנוניה של הציירים האחרים והמבקרים, לדחות אותו, לבקר
אותו לפי קריטריונים שאינם מטילים על עצמם, וכל זאת בגלל
קנאתם. אם היה מזרחי, או ימני בדעותיו הפוליטיות בוודאי היה
מאשים את התקשורת השמאלנית בגזענות, אלא שהיה ממוצא יקי,
ושמאלני בעצמו... מכל המחסומים שחווה, הבד הלבן, שאין לראות
דרכו כלום, היה הגרוע מכולם. הוא חשב עצמו בעיקר לצייר, אבל לא
כעס אם כינו אותו משורר, סופר, או נגן... כן הוא גם ניגן
ואפילו ניסה לנצח. היה ברוך כישרונות, אבל כמו רבים כמותו לא
הצליח לממש אף אחד מהם. בציור היה קרוב למקצועיות מייתר
האומנויות.
הוא הביט בשעון ונזכר שחייב הוא לתת מט להאנס, כי זה האחרון
כיסח אותו אתמול במט סנדלרים. ולא יכול היה לסבול שלא אמר את
המילה האחרונה. מיד פשט את הסרבל, שלא הספיק להתלכלך, ולבש את
בגדי הספורט שלו, אולי גם יספיק לשחק קצת טניס. כדי להוכיח
לעצמו שעדין כוחו במותניו, יצא מפתח הבית בריצה קלה... אולם
לאחר מספר צעדים חייב היה להאט, בגלל קוצר נשימה. "אני אלטה
קקר, אמר לעצמו בקול,"   ואז ראה את שכנו שיצא לטיול עם הכלב,
"שמעת?" אמר בצעקה, "אני אלטה קקר, אולי... אבל אוכל שניים
כמוך לארוחת בוקר." סיים את ההתגרות. לפני שחלף על פני השכן
וכלבו, הספיק לראות אותו עושה מחווה של בורג שחסר לו בראש.
מתנשם מהריצה, הספיק להבחין שטל הבוקר השאיר על הדשאים פניני
טיפות, והאוויר הנקי עדין ממלא את ריאותיו במרץ חדש והשמש
מכוסה הייתה בגלימת ערפילי הבוקר.  
הוא פרץ את דלת בית הקפה "צמרת", ששימש גם כמועדון קשישים
המשחקים שח, דמקה ושש-בש. יריבו האנס היה מחויך ורענן שוחח
בשלווה עם פולק ההונגרי. גרנדגו מתנשם צעק: "יקה... אוף פוץ...
ריבנץ' אוף... מגיע לי!"
"טוב," המשיך האנס בשלווה מעושה, "תראה פולק, אני רק נותן מט
'לפזונג' הזה, וזה לא ייקח הרבה זמן, ואני חוזר לספר לך את
הסיפור." קם והתיישב בצד הכלים השחורים, "אתה רוצה טורה פור?"
הרגיז את יריבו שהתאפק לא לחנוק אותו ברגע זה. מתנועותיו
התוקפניות ניתן היה לראות שגרנדגו כולו פקעת עצבים, ואילו
האנס, שהיה שחקן בינוני ובדרך כלל הפסיד לגרנדגו, ידע שכעס הוא
אויב מספר אחד של שחקן שח. הוא נקט בתכסיס פשוט להפליא שמופיע
בכל ספר שח-מט למתחילים, ולהפתעתו גרנדגו נפל בפח, "שח" אמר
בשמחה לאייד. "לאן ללכת?" שאל גרנדגו את עצמו, "אפשר ככה, או
ככה..." והוא לא מצא מוצא. "יש לאן ללכת," אמר האנס בסרקסטיות.
"תראה," השיב גרנדגו מסמיק מבושה וכעס, "תראה,"  גרנדגו הביט
בו חסר אונים... "ככה," אמר האנס והפיל את המלך הלבן מהלוח. כל
הקיביצרים פרצו בצחוק. לאחר רגע הפך גרנדגו את הלוח בכעס, ויצא
מהמועדון.
הוא המשיך בריצה קלה, לכיוון הפרק כדי להירגע. התיישב על ספסל,
וחשב: "מה טעם בחיים האלה, כבר הפוץ מנצח אותי בשח, המוזה לא
באה לבקר, ואני לא מצליח לזיין ולגמור..." ניסה לתכנן את מותו,
ראה בעיני רוחו איך הוא מוציא את בקבוקון הרעל שמוחבא היה
במגירתו, מאז שפרש משרות... הוא פותח את המכסה שובר את
הפלומבה... לא יכול היה להתאפק והדמעות זלגו מעיניו, גדולות
מלוחות ומנחמות.

פרק ב'
מישהו הניח יד רכה על כתפו: "מה קרה סבא'לה?" הוא הרים את
עיניו הדומעות בבושה. כן, הייתה זו הילדה שרצה אחריו לשיחים...
האם באמת זיין אותה אתמול, הרי את שמה אינו יודע, אולי דמיין
את כל האירוע, "או זה אתה הצייר..." אמרה בחביבות והסירה כל
ספק מלבו, "אני מצטערת שלא גמרת, זו כנראה אשמתי, אני לא עושה
את זה עם..." היססה לרגע בבחירת המילים, "מבוגרים ממני בכל כך
הרבה שנים." ניסתה לרכך את המכה. "אני בסדר, תודה," אמר בחפזה
והתרומם כדי ללכת הביתה.
הוא צעד לאט מהורהר, מעביר במוחו את סצנת ההתאבדות, את
ההספדים, את אשתו ואהובותיו במשך השנים... ואת אסתר, שבוודאי
תתאבד גם היא. הטלפון בכיסו רטט, והעביר בו צמרמורת נעימה,
שחווה תמיד בחברתה של אסתר. "זו היא," אמר לעצמו, ולכן לא היה
מופתע כלל כשגילה את השם "אפלטון" מהבהב על המסך.
"הי אפלטון," אמר בטון מצחקק.
"אפלטון, בתחת שלך," השיבה בכעס, "אני בארץ כבר שבוע ולא מצאת
רגע להגיע אלי?..." המשיכה לצעוק בשפופרת, והוא ידע שעוד רגע
תתחיל לבכות ולבקש שיבוא אליה. לכם המתין.
"או קיי, ילדה," הוא המשיך לקרוא לה כך אף שהייתה כבר בת שישים
ויותר, "את מבינה כמה את לא רציונלית, איך הייתי אמור לדעת שאת
כאן?" הוא ניסה לרצות אותה, אבל היא בשלה:
"שלחתי לך מליון מסרים טלפתיים, לא ייתכן שלא קלטת אף אחד."
- "יותר בטוח SMS," השיב באירוניה.
- "יותר בטוח שאשתך תקרא את זה לפניך, אבל לא אכפת לי הפעם
הבאה אשלח מסרון. אתה בא עכשיו!"
הוא היסס אם לספר לה שאינו במלוא אונו. הוא כינה אותה "אפלטון"
'הפוך על הפוך', כי נוכחו לדעת שאין ביניהם דבר מלבד תשוקה
מינית אדירה. היא לא הייתה שותפה להתלבטויותיו האומנויות, היא
לא התייחסה כלל ליצירותיו, היא לא הייתה בת שיחה בפילוסופיה
כדורגל, פוליטיקה, ואפילו לא אופנה. היא ראתה בו אובייקט מיני,
פר הרבעה והוא ראה בה בובת מין, אם תשוקה אין סופית אליו. איתה
היה מאושר, כל שצריך היה לעשות זה לזיין אותה, לא להחמיא לה לא
לזכור ימי הולדת, לא לשלוח לה פרחים. אנחותיה ומלמוליה בזמן
ששכבו, היו שכרו.
"בדרך אלייך," נכנע ללא קרב.
גרנדגו עצר מונית: "הילטון בירקון." אמר בחטף.
הנהג הכניס את הכתובת ל  GPS והפעיל את המונה.
הוא מישש אוטומטית את הכיס האחורי של הטרנינג, ומצא שהארנק לא
נמצא שם. כשעצר ליד המלון, התנצל, "גיליתי שאין לי כסף, אני רק
עולה לחדר וארד מיד לשלם." יצא במרץ מפתח המונית ורץ במעלה
מדרגות הכניסה, ישר למעלית. מתנשם בכבדות נקש בדלת את נקישת
הקוד: תק. תק. תק. תקתקתק, תק. תק. תק.
הוא לפת אותה במותניה והיא החלה מכרסמת את שפתיו בזו אחר זו,
נושכת קלות, נצמדה אליו בכוח להרגיש את הזקפה שכל כך אהבה...
היה משהו... אבל זה לא היה זה. הם הפשיטו זה את זה בפראות...
ערפל עטף אותו, אבל משהו מנע ממנו התמסרות טוטלית... במקום כל
שהו, ובזמן אחר... מחכה לו מישהו... הוא צריך היה לסדר דבר
מה... ניסה לסלק את הערפל שבמוחו... היא ישבה על פניו לוחצת
בברכיה על צווארו, חוסמת את העורקים לראש. "מטורפת," לחש
"את..."
- "אני אהרוג אותך פעם, אבל בינתיים אסתפק בדברים אחרים."
- "למה את ככה?" שאל בתחינה.
- "כי אתה האסון של חיי, בן זונה, אני שונאת אותך."
- "כל מה שאת רוצה ממני זה סקס, לא מעניין אותך מה אני עושה,
לא אמרת מעולם מילה על הציורים שלי."
- "אם אני לא יכולה להישאר אתך, כל שאני רוצה זה לחיות שוב
ושוב את הזיכרונות, בהם אני משפילה אותך עד עפר, ואתה נהנה
מזה. אבל אם כבר שאלת, אתה צייר מחורבן, משורר גרוע יותר,
ובמוזיקה אין לך מושג כלל. אבל כל זמן שאתה עושה מה שאני מצווה
עליך, זה בסדר."
הם התעלסו באלימות, בשתלטנות, השפילו זה את זה, קיללו ליקקו
מצצו, הכו  ושרטו. עד שחש מותש ומרוקן מכל ליבידו. הוא פתח את
עיניו וראה את ידיה נסגרות על צווארו, כשהחלה ללחוץ הצליח לנער
אותה מעליו שנייה לפני שהתעלף פולט בקושי: "כמעט וחנקת אותי,
מטורפת, אלמנה שחורה!"
כשהתעורר נזכר בנהג המונית שממתין בחוץ: "זה יעלה הון כסף."
אמר לה, "נהג המונית ממתין למטה," היא הוציאה מארנקה שטר של
מאתיים: "לך שלם וחזור מיד." הוא התלבש ברישול, ירד למטה
מסוחרר, הנהג לא היה שם, בוודאי נואש, הוא ראה את אסתר עטופה
בסדין מביטה מלמעלה. יצא את שער החצר' מונית עצרה לידו והוא
נכנס בחופזה בורח מהמערכה. הוא לחש לו את כתובת הבית...
- "קום התעורר הגענו," הנהג ניסה להעיר אותו. הוא הושיט לו את
השטר של מאתיים שקל: "לא צריך עודף הכול בשבילך."
"תודה," אמר הנהג בהתפעלות, "תבוא כל יום."
הוא ניסה להתגנב בשקט לסטודיו שלו, ולצאת משם כאילו עבד כאן כל
היום. ללא ספק מטילדה, רעייתו הנאמנה, הרגישה בכך והחליטה כמו
תמיד, לא לומר דבר.
מטילדה אהבה אותו ללא גבולות, קבלה את העובדה שלהיות אשתו של
אומן, יש בה יתרונות חברתיים אבל גם אתגרים אישיים לא פשוטים.
היא קנאה לו עד כדי טירוף אבל נשכה את שיניה, הרטיבה את הכר
בלילות בדמעותיה. "הוא אומן," חזרה ואמרה לעצמה בכל הזדמנות,
"מטבעו פורץ כל מסגרת," וכך שנים שהיא יודעת על טירוף החושים
שבינו ובין אסתר, זה הרי מופיע ביצירותיו. כל הנשים שבציוריו
דומות זו לזו, כולם בטוחים שזו מטילדה, רק היא יודעת שזו אסתר.
בשיריו ובסיפוריו שתולים רמזים רבים לדמותה; הוא מרבה להזכיר
בכתביו את אלת האהבה הכנענית.
הוא מיהר ולבש את בגדי העבודה שלו, לחץ קצת צבע משפופרת כל
שהיא, טבל מכחול וצייר על הבד שהכין מהבוקר קו מקרי. מייד יצא
מהסטודיו, נאנח בקול, ומטילדה שאלה, "הספקת משהו?"
-"כמעט ולא, רק חשבתי, מחר גם יום."
היא הכינה לו את הקפה שאהב, והם ישבו דוממים בעיניים מושפלות,
עד שהגיע זמן שינה. היא הגישה לו את סדרן הגלולות, הוא הוציא
את אלה שלו והחזיר לה, היא רוקנה את התא היומי לידה, הכניסה את
הכדורים לפיה ושטפה אותם בקצת מים: "אתה יודע, אני לא בודקת אף
פעם מה אתה משאיר לי שם, תוכל בקלות להרעיל אותי," היססה לרגע,
"אבל אם תרצה אותי מתה אני לא אתנגד."
"מה קרה?" אמר בכעס, "את רוצה להתחיל מריבה? אני ארצה להרעיל
אותך?" הטלפון צלצל באותו הרגע, הוא היסס...
- "תענה לה, היא צלצלה ושאלה עליך אולי מאה פעמים לפני שבאת."
- "הלו... אפלטון זו את, מה פתאום נזכרת בי?" מטילדה, עשתה
עצמה כלא שומעת, אבל האזינה ברעד לכל ניואנס, היא שמעה את
הצריחות של אסתר בשפופרת: "איך אתה מעז להסתלק ככה, אני אהרוג
אותך! בן זזזונה. ואז פרצה בבכי, תחזור מחר, אני מתחננת."
"אין סיכוי." אמר באכזריות וסגר את הטלפון, שמייד צלצל שוב,
מטילדה לקחה את השפופרת: "אסתר," אמרה, "אסתר!" צעקה, עד
שהרשתה לה להשחיל מילה, "גרנדגו לא רוצה לדבר איתך, ברור!"
וסגרה את הטלפון שצלצל שוב, היא הרימה את השפופרת לשנייה סגרה
והרימה שוב. צליל החיוג התחלף בצליל אזעקה חזק, מטילדה הלכה
למיטה, גרנדגו סגר את הטלפון שצלצל שוב, "כן," השיב בלחש, ים
של קללות, צרחות, בכי, צחוק ותחנונים נשמעו בתערובת מהצד השני:
"אני אתאבד אם לא תבוא מייד! תקרא מחר בעיתון איך חתכתי לעצמי
את הוורידים."
"טוב," אמר, "עשי את זה מהר אני צריך לישון, את יכולה גם לקפוץ
מהחלון, או להזמין שרות חדרים ולהזדיין עם המלצר."
הוא סגר את הטלפון שצלצל מיד.  גרנדגו מאושר מתמיד, משך את חוט
הטלפון מהחיבור בקיר, והצטרף למטילדה. הוא ליטף אותה בחשכה,
הפשיט אותה , הם נותרו אדישים, "תודה," אמר לה בחשכה, והיא
חייכה.

פרק ג'
הם נרדמו משולבי ידיים... דפיקות חזקות השתלבו בחלומותיהם,
שהפכו לדפיקות אמיתיות, השעון הראה שלוש לפנות בוקר, שכנים,
החלו צועקים, הם ניסו לא להגיב, מטילדה צלצלה 100, לפני שהשיבו
סגר לה גרנדגו את המכשיר: "אני אדבר איתה," ניסה להרגיעה.
"אל תצא אליה, היא מטורפת, מי יודע מה תעשה." מטילדה הייתה
חיוורת כסיד ורעדה כולה, גם גרנדגו התרגש, אבל בעיקר כעס:
"בסדר, אני פותח, תפסיקי לעשות סקנדל." הוא הדליק את אור
הכניסה ופתח את הדלת, לפניו ניצבה אסתר, סתורת שיער, לא
מאופרת, אדומת עיניים, מרוחות באיפור ישן שנמס מדמעותיה ונזל
על לחייה וסנטרה. מכוונת קנה אקדח לבטנו. "אתה בא איתי!"
פקדה.
"ואם לא," ניסה להרוויח זמן.
"אם לא," אמרה בסרקזם, "אני הורגת אותך במקום ולאחר מכן את
רעייתך המכוערת."
גרנדגו הושיט את ידיו בתנועת חיבוק, היא השמיטה את האקדח,
וככרה זרועותיה סביבו, והן מתפתלות כנחש צובטות, שורטות
ומלטפות כל מקום שהצליחה להגיע אליו. מטילדה הרימה את האקדח
בזהירות , וגלתה שאינו אלא צעצוע לפורים. נכנסה הביתה וסגרה את
הדלת, משאירה אותם בחוץ.
הרבה זמן האזינה מעבר לדלת לקולות השכנוע, קולות הבכי, צעקות,
צחוקים וגערות. גרנדגו נכנס לרגע, לקח את מפתחות המכונית, לא
הביט לעבר אשתו ויצא, היא עלתה לחדר השינה וניסתה להירדם,
לבסוף לקחה כדור שינה.
כשהתעוררה היא גלתה שבעלה ישן לידה, חייכה לעצמה, וקמה לבוקרו
של יום חדש.
לאט-לאט פתח גרנדגו את עיניו, מרוצה מעצמו, 'מלחמת הנשים'
החמיאה לאגו שלו, זקוק היה, יותר מתמיד, בימים אלה של ערב
זקנתו, להוכחת גבריותו.
ניסה לקיים את סדר היום הרגיל אלא שהמיטה משכה אותו יותר, הוא
נמנם, ער וישן חליפות עד שהביט בשעון ונזכר שהיום קבע מפגש עם
חבר בבית הקפה הסמוך. גל, שהיה חברו הטוב שנים רבות, היווה
תמיד איום על האגו שלו. מה שלא נתן לו מנוח, היה השקט הנפשי עד
כדי אדישות, וחוסר התחרותיות של גל, שראה בהם התנשאות.
שני ספרי מדע פופולארי של ריצ'רד דוקינס היו מונחים ליד מיטתו
של גרנדגו דרך קבע: "הגן האנוכי" ו "השען העיוור" ומהם שאב את
נימוקיו הפילוסופיים. כדי להתכונן למפגש עם גל, ניסה לקרוא פרק
ושניים שבאמצעותם, כך האמין, 'ינצח' את גל בויכוח.
הוא החנה את המכונית במגרש הקטן שליד בית-הקפה, גילה שהוא חונה
ליד מכוניתו של גל: "הכול הוא חייב לעשות לפני," אמר לעצמו
בכעס, "גל," פנה אליו בדמיונו, "הנה אני בא, לקרוע אותך." הוא
ניסה להשתחרר מהכעס שתקף אותו ללא סיבה, כדי שיוכל לחייך ולא
להפגין את פעימות הלב הרמות שלו, כאילו היה לפני האבקות בסגנון
חופשי.
גל ישב מהורהר ולגם באיטיות מספל הקפוצ'ינו, הוא חיבב מאוד את
גרנדגו, השיחות איתו היו מעניינות, ולא פעם עלו לטונים גבוהים,
אבל מעולם לא גלשו לפסים אישיים.
גרדגו התיישב מול גל, משחרר אנחה רמה.
"למה אתה נאנח? אתה יודע שהשיחות שלנו אינן חובה, בכל רגע יכול
כל אחד מאתנו להפסיק אותן, אם לא ינעמו לו."
"בטח," אמר ובליבו חשב: 'פזוונג, רק בגלל שאני עומד לקרוע
אותך.' אבל הרפרטואר הזה שייך היה לקלאב של השח והטניס, ולכן
עטה חיוך מאולץ: "לא, אין בעיה, אני אוהב את השיחות שלנו."
ומיד המשיך, "תסביר איך זה עובד, הרי כל מה שיש צריך היה
להיווצר בזמן הבריאה, או הביג-בנג, כל הפילוסופיות הרעיונות
וההמצאות, הלוא אין יש מעין."
"זה נכון, או לפחות מקובל, שלא נוצר חומר חדש," גל היסס, בכל
שיחה עם גרנדגו ניסה לטעון את טענתו אבל להשאיר שוליים מספיקים
כדי שידידו לא יחוש מובס או מושפל, "נכון שלא נוצרים אטומים
חדשים, אבל כל מה שנעשה, נוצר, ומתחדש הוא רק שינוי בסדר של
הדברים היסודיים. האטומים הם חומר, הסדר שלהם זו הרוח, הצורה,
או הרעיון."
"איך אתה יודע?" קפץ גרנדגו, "איפה זה כתוב?"
"בוא אני אתן לך דוגמא," גל היסס לא רצה להיות נחרץ מידי, רק
לא להביס אותו, לתת לו מוצא, "אתה מצייר, האם נכון היה להגיד
שבצבעים, המכחולים, הקנבס והשפכטל נמצאים כל הציורים שלך? או
במילים של השפה נמצאים כל הסיפורים שלך?"  
"בודאי שלא," השיב גרנדגו בחופזה, "זה חשוב איפה וכמה צבע
לשים, איך לדלל אותו איך למרוח אותו... הצבע עצמו הוא לא
יצירה..." גרנדגו עצר הוא הבין שזה עתה הסכים עם טענתו של
יריבו. למרות שגל לא אמר לו דבר, הרגיש שהוא צריך לצאת מהמבוכה
אליה הכניס את עצמו.
"ומה עם הנויטרינו?" זרק לאוויר.
גל נבהל, חוסר ההקשר הפתיע אותו, הוא לא ידע כיצד לנהוג, ולכן
מלמל: "למה נויטרינו?"
"הא," קפץ גרנדגו בשמחה, "אתה לא יודע!"
"לא," השיב גל, בתקווה שזה ירגיע את גרנדגו שהזקנה החלה לתת בו
אותותיה ולא תמיד זכר על מה מדברים. אבל בתוצאה הייתה הפוכה.
האגו לא נתן לו מנוח נדמה היה לו שלא יצא מהשיחה מספיק מנצח,
הוא התפרץ לעבר גל: "מה, אתה מרגיש כל כך מעלי, מה אתה נותן לי
'טורה פור',  אתה אפילו לא מנסה להתאמץ, למה תמיד אתה צריך
להיות צודק?"
גל לא השיב, הפנה את ראשו ונתקל בעיניה של המלצרית, שהאזינה
כנראה לשיחתם, הוא סימן לה והיא חזרה עם החשבון, הו הניח על
הצלוחית שטר ולא המתין לעודף, הוא נד בראשו לעבר גרנדגו ויצא.

זמן רב ישב גרנדגו בוהה, "זהו," אמר בקול, "גם גל לא יבוא
יותר." הוא הוציא את מכשיר הטלפון שלו...
"אפלטון?" שאל, "כן ממזר," השיבה.

בבוקר נקשה החדרנית בדלת הסוויטה, חזרה ונקשה ואז הוציאה את
כרטיס המסטר שלה ופתחה את הדלת מעט, הציצה וראתה גבר עירום
שוכב על מיטה הסתורה, "סליחה," אמרה והמשיכה לסדר את יתר
החדרים במסדרון, כשלא הייתה כל תגובה מהחדר הסגור, חזרה ופתחה
את הדלת, הגבר שכב באותה תנוחה, לאט-לאט התקרבה וראתה שעיניו
פעורות לרווחה, היא חסמה את פיה כדי למנוע את הצריחה...

כשמטילדה זיהתה אותו התעלפה.
סיבת המוות בתעודת הפטירה הייתה: "אוטם בשריר הלב".
דיירת הסוויטה, עשתורת אפלטון, עזבה מבלי להשאיר כתובת.