אני מוצא עצמי מדבר הרבה למכוניות
לרחובות
לפנסים שעוברים על פני במהירות בלילה
הם מבינים אותי -
אתם לא

באיבחה אחת מאירים עליי
וכאילו ספגו את כל הוויתי
ואני חשוף לפניהם
ערום
מעורטל מסנוור האורות הצהובים

וכאילו ברגע אחד נזכרתי
שקוראים לי כך וכך
ושאני כאן וכבר לא שם
ושהזמן עבר

ואני תוהה אם אני מי שאני
או מי שרציתי להיות
או מי שאחרים רצו שאהיה

השולחן הומה אדם
מלא במילים
ודווקא רעשי הרקע נהירים לי
נוגעים בי
קורעים מעליי את הרגע
חושפים בכלומיות שלהם את כל כולי

מה לא ברור לכם? אני לא שותק
אני מדבר
אבל לא איתכם, איתם
עם הרחובות, עם הפנסים וצפירת המכוניות
הם מבינים אותי
אתם לא