"תסתיימי איתי יחד?" שאל בעיניו,
"ואיך", ענתה, "הלא רק התחלתי".
מאז היא מדדה כל יום את הקמט בין הגבות
שנעשו רפויות ומרווחות
סנטימטר אחד
ואז שניים
שלושה סנטימטר של אמון
נפערו שם בין החריצים המתאדים,
עיניים מצומצמות התרחבו
וזיק של זיק גונב אליהן

"תסתיימי איתי יחד?"
"ואיך, הלא רק התחלתי".
קליפת דמעות שקופה ביקעה את מילותיה
רסיסים של מילות התרסה ותסיסה
השתלשלו מטה על מטפחת לבנה
אל תוך כיסו המרופד,
אותן מילים ששנים אחר-כך
עוד שמר במכנסיו הלא מכובסים

"תסתיימי איתי?"
"ואיך, הלא רק התחלתי",
היא נזכרה בקיפודים
בזה שגם קיפוד ששילח קוצים ברבבות
היה פעם גור-קיפוד
שחודיו חפו משאריות דמים.
הוא שלה אותם אחד אחד,
את מחטי-המתק שלה מבשרו.
מהיר, ממוקצע וסולח
ומבין פסיפס הכאב
עוקב אחר מבטה המתחרט והיגע

"הסתיימי איתי".
"ואיך, הלא רק התחלתי", היא בשלה.
אז הוא מבין, מתיר ופורק בהכנעה,
ושואף אליו את חוסר-האונים הנודד שלה בפעם האחרונה
והיא
מעמיסה את קוציה המדממים הלאה,
ומשאירה לו אחד נובל למשמר

מאז היא תתחיל את עצמה
כל פעם מחדש
היכן שאחרים ימשיכו
ותייחל
להסתיים איתו.