כמו שהוא מנגן בגיטרה אני יושב על הרצפה ומזמזם פירירירים.
החושך יורד על הרחוב, ואלו הם ימים עיוורים, אבל שלווים יחסית.
יש לי סיגריות לא בדיוק טעימות אבל אני מסתדר איתן, מבחינת
הטעם, לא מבחינת הבריאות. קפה קצת כבד לי. אני נהנה לשמוע זוהר
ארגוב, למרות שהמילים לא חודרות אליי, רק הקול שלו והמנגינה.
השכם בבוקר אני ואבא מתעוררים ועושים ספורט. ג`וג`ינג, שכיבות
שמיכה, כפיפות בטן, משקולות, מכופפים מוטות קפיץ. יושבים על
הרצפה ושומעים רדיו של שירים ישנים, כמו שושנה דמארי. יפה
ירקוני. הוא עושה מקלחת, ואז אני, ואז אנחנו אוכלים ארוחה
גדולה ועשירה, מזינה ובריאה, ומחליפים סיגריות. אני נותן לו את
שלי, הוא נותן לי את שלו. ימים שלווים בסך הכול, והעתיד נראה
די סביר. אגרנו בוחטות של מזומנים בבנק ישראל, ואנחנו מושכים
מאה פה מאה שם. בחוץ לפעמים יורד גשם, ואנחנו משחקים דוקים,
ופוקר, ושש-בש. בטלוויזיה שרים להם הלהקות הקבועות, ואנחנו
מחליפים תחנות-ערוצים בין ערוץ האופנה לערוץ המוסיקה, ורואים
לפעמים את ערוץ הבכי וערוץ השמחה. בערב אנחנו יושבים על פחית
בירה שחורה, מפליצים, ומנגנים בגיטרה. אבא אוהב לנגן בגיטרה,
והוא ממציא שירים בזמן אפס. הם לא מגובשים אבל לא נורא. יש מעט
יופי בחספוס הבוסרי הספונטני. אחותי מתקשרת ואנחנו אומרים לה
כמה אנחנו מתגעגעים אליה ומתי תחזור כבר מחו"ל. אנחנו שולחים
לה שוקולדות, והיא שולחת חיוכים ונשיקות. כשהירח גבוה-גבוה
אנחנו נזכרים באהבות שלנו. לפעמים אנחנו בוכים על אותן אהבות
מתות, והימים שחלפו, גם אם הם היו עיוורים. שנינו לא נולדנו
לאהבה, ואנחנו יודעים את זה.

מילים. אחותי התקשרה לפני רגע ולא היה לי מה להגיד לה. זה
מעציב, אני נעול, היא עייפה וכו`. אנחנו רחוקים. מילים
מתורבתות מנומסות, קול רך, הרגשה של סוף יום. בדידות נועלת.
אדם בודד מאוד בא למישהו אומר בוא נדבר. זה אומר בסדר. ולבודד
יש מלאן דברים להגיד, הם מכאיבים לו בתוך הבטן, הם רוחשים לו
בראש. והוא יושב ולא פוצה פה, מחכה שידובבו אותו. לא קל לנהל
שיחה אם לא מיומנים בזה. משהו בדיאלוג מת והופך למונולוג
פנימי. "הלכתי." אומרים קצר, "לילה," אומרים קצר. מעשנים את
הסיגריות, לא חושבים יותר מדי.

הלילה עוטף, והמסך מלא עננים. אור ירח חיוור בקושי מצליח לחדור
את  העננים. אנחנו צפים על זיכרונות נעורים, על צחוק נערה, על
מבט הערצה. רוח חלפה לה, וגם מטוס, והשיחים הדיפו ריח חריף.
היא הייתה מבושמת, ואני הייתי חזק. בואי ניפגש בראשון לראשון
שנת אלפיים ועשר. אני אחכה לך ליד הבודקה, תזהי אותי לפי המבט
החיוור והסיגריה, והזמן שנתן בי את אותותיו, בפנים שהכרת.
תיפגשי אותי בודד בצומת דרכים, ולך בוודאי יש קריירה ומשפחה.
את תגיעי במכונית גדולה עם צמיגים חדשים, ותחני אותה בחנייה
הקטנה ליד הבודקה. אם זה יהיה קיץ את תהיי בסנדלים, בחורף נעלי
עקב קצר. לבושה היטב צבעים רכים מבד נוח, שרשרת חרוזים גדולה
לצוואר. את השמנת, אני אחשוב, אבל את נראית בריאה. את תחייכי
אליי חיוך מאולץ, ותגידי מילה, ואני אגיד הברה.
הכפר יעמוד דומם ורועם לנוכח שתיקתנו.
אחרי שתלכי את תבכי, ולא תדעי למה. אני זה שירצה למות לרגע, רק
כדי לחוש את מכת הכאב הסופי חורקת לי בעצמות.


8 בדצמבר 2009