והחיים חולפים במהירות... שמישהו יסביר לה! לא, היא ממשיכה
להתווכח.
גם ככה לא נהיה כאן מחר ובאותה שעה נתעסק במשהו אחר, אולי
מעניין יותר אולי מעניין פחות, אבל גם הוא יעבור.
עכשיו היא הפסיקה לריב, עכשיו היא בוכה, זה כמו שהגשם חזק שובר
את הקור באוויר, גם הגשם שלה יגרום לנו להשלים, אך היא לא
מבינה זו לא אשמתי, זו לא אשמתה, זו לא אשמתה של המאהבת...
פשוט לפעמים אתה מגיע למקומות שלא תיכננת להגיע אליהם וכשאתה
מגיע אליהם והם מוצאים חן בעינייך אתה מחליט להשאר, למרות שלא
תכננת.
חיבקתי אותה,השמש כל כך חזקה, נטפתי זיעה, איך אני מתחיל את כל
התהליך הזה של לקום מהספסל וללכת? שתבין שזה נגמר.
לא היא לא נותנת לי, היא אוחזת כל כך חזק.
יש לי סוד, היא לוחשת לי בבכי.
סוד? שאלתי... איזה סוד יש לך אולגה?
כל כך הרבה שנים אנחנו יחד, איך היא כבר עשוייה להפתיע אותי,
הכל אני יודע על אולגה שהיתה שלי,
מהדבר הכי ביזארי שהיא אוהבת לעשות, איזה אוכל היא לא מסוגלת
להריח, מה היא חושבת באמת על חמותה (אמא שלי) אפילו על איזה צד
היא אוהבת לישון, ומי שבר לשכנים את החלון במרפסת בטעות..
''איזה סוד אולגה?,את אומרת לי את זה כדי שאני לא אלך?''
שתיקה.
''אולגה!"היא לא עונה. רק מנגבת את דימעותייה שלא חודלות
לזלוג.
''זה קשור למחלה שהיתה לך ? את חוששת שאת חולה שוב? תספרי לי
אולגה.''
היא מרימה את מבטה ומסתכלת עליי במבט כל כך מסכן שמתחנן שלא
אעזוב לעולם.
שיפשפתי את נעלי עם ידיי המזיעות כדי לנקותם, אני אוהב שהן
מבריקות...
''אני אוהבת אותך"
הרמתי את ראשי.
היא כל כך יפה הבחורה הזאת, אפילו עכשיו אחר 15 שנה, אחרי
שלושה הריונות, כל כך צעירה ויפה.
''אני אוהבת אותך...זה הסוד שלי"
היא איחרה לספר לי אותו שנים.