בני האדם רגילים להיות מורגלים,
מורגלים להיות רגילים,
עושים את אותם הדברים בסדר כרונולוגי מכוונן.
קמים בכל בוקר עם אותם הפנים,
אולי כבר פחות יפים מבעבר,
צוברים להם קמטים שקיבלו בירושה.

אי מתי תיפסק הנסיעה החד כיוונית הזאת לכיוון סוף המסלול ?
עוצרים בתחנות ביניים,
רק בשביל לתדלק, קצת לנוח, לא יותר
הדברים הרגילים, נו אתם כבר יודעים.

מעגלים זה לא מה שחשבתם,
אין דבר כזה.
אולי פה ושם כמה תזוזות ימינה ושמאלה, חס וחלילה לא אלכסונית
אבל לא משהו מעבר לזה.

עצה שלי, קחו איתכם ציוד לדרך,
משהו מינימלי שנכנס בכל כיס,
שירים שכבר דרסתם אותם מכל עבר,
אולי איזה פרוסת סנדוויץ' שלא שונה מהפרוסה שהכנתם מלפני שנה.
אומנם אין מה להשוות לגבי הטריות.

הסקרנות תהרוג את הרגיל,
תמחץ אותו כמו דף נייר שממולא בשטויות שרשמתם,
לא משהו יוצא דופן,
לא באמת משנה מה צבע העט או באיזה יד כתבתם.
אתה לא מתוחכם כמו שחשבת שאתה.

חשבתם קופסה ?
תחשבו שוב.
כל זוג נעליים שאתם לובשים יגיד לכם איך ללכת.
תראו מה נהיה מכם.

אולי תקפצו ?
למה שלא תקפצו ?
הרי זה לידכם, אמנם גבוה, אבל לידכם.
תרשו לעצמכם לנגוע קצת, למשש.

כל יום הוא תאריך שבו מתווסף עוד מספר לתוצאה,
לא מתחשב במה שהיה לפניו,
ולא במה שיהיה אחריו.
תגידו תודה, נשארתם לעוד יום בנסיעה.
לפעמים יתמזל מזלכם, ותזכו ליום הולדת חגיגית.
היום הגיע תורי.