בנינו פירמידות ושתינו בירה שחורה
אוי, איזה יום היה לנו היום, אוי. כל היום כולו נאלצנו לבנות
את הפירמידות המזוינות של המצרים. ואנחנו שואלים, לשם מה להם
פירמידות? ובתגובה מקבלים הצלפות שוט. אמרנו להם לא יפה ככה
אתם מצליפים בנו, זה לא אתי. הם גיחכו ואמרו שגם ככה אין לנו
מה לעשות בנושא. לפחות הם נותנים לנו לשתות בירה שחורה. למה
בירה שחורה? כי המים מזוהמים. זה לא שאכפת להם מהבריאות שלנו
בדיוק, אלא מבריאות כוח העבודה.
נביא אחד, אולי נביא, אמר שאנחנו עוד נגיע למקום בשם
ארץ-ישראל, שם נהיה חופשיים לבנות לנו חברה עצמאית. אבל זה
נראה כ"כ רחוק והזוי, ש-רק עמדנו סביבו, הקשבנו לו, והצענו לו
לשתות יותר בירה שחורה למה נראה לנו הוא קיבל מכת שמש מהשמש.
בנושא אחר, אם הטלפון מצלצל יש לענות לו. במקרה ולא עונים
כנראה יש סיבה. זה יכול להיות מספר לא מוכר שאין אנו רוצים
להתעסק עם זרים, או מספר מוכר שאין אנו רוצים להתעסק עם אותו
אדם. לפעמים, לדוגמה, אני מקבל טלפונים מזמנים אחרים. מי לא
מתייעץ איתי, כל נפילי בית שלישי - הרצל, בן-גוריון,
ז'בוטינסקי, בגין, קיבלתי גם מלאן טלפונים מגולדה, היא
נודניקית אמיתית. אני אומר לה אני יישן, היא אומרת - רק עוד
שאלה אחת, רק עוד אחת, ככה איזה עשר פעמים. בסוף לפני שניתקתי
טלפנתי ליצחק שמיר ואיחלתי לו לילה טוב לפני השינה, קשה לו
להירדם בלי לילה טוב ממני.
אני ככה אוהב דברים קטנים - קפה שחור, סיגריה, איזה וופלה,
משהו סולידי. ספר שירה לפני השינה ואיזה אידית פיאף על
הפטיפון. אני אדם צנוע, עניו, ונחבא אל הכלים, כזה אני. לא
משנה שאני מדבר עם אנשים בזמנים אחרים ולפעמים גם נוסע בזמן.
אני נוסע בזמן לעיתים רחוקות, כי זה נורא מתיש, אבל כשחייבים -
חייבים. רק אתמול התארחתי בביתו של נפוליון במטרה לשכנע אותו
לא לכבוש את עכו. כזה נמוך ונודניק, כל הזמן מתעניין איך
מייצרים את התה בעתיד. בסוף אמרתי לו בזעם "אם אתה כובש את
עכו, אנחנו ברוגז." ויצאתי בעצבים. מה אני אגיד, זה פעל, לא
כבש את עכו. הטורקים עשו את זה במקומו לאחר כמה זמן...
לפעמים אני מוצא עצמי נושא עיניי השמיימה ושואל - למה אני? זה
המצב, אומרים לי, אלוהים אוהב לשחק אותה מסתורי.
טווח הזמן בהיסטוריה שאני יכול לנוע בו הוא לא אינסופי, הוא נע
בין 5000 לערך לפנה"ס, עד 2000 לערך אחריה. זהו העידן הקרוי
בפינו, הנוסעים בזמן, "עידן טרום דלי". זה לא עידן מלבב,
לאמיתותו של הדבר קיבלתי בהגרלה את אחד העידנים הקשים והיותר
בלתי-נסבלים שיש, אבל אמרו לי זה מה יש, ועם זה יש להסתדר. אז
מה עושים? יוצאים לנוח בצרפת של תחילת המאה העשרים ושומעים
אידית פיאף על פטיפון. יש מאפייה אחת קטנה ליד כיכר הבסטיליה
שעושה אחלה וופלות. אפשר לנוח ליד הנהר על ספסל, להאכיל את
הציפורים בפירורי לחם, ולעיתים לפתח שיחות עם נשים יפות, מה
רע? אני צריך הרבה מנוחות כאלה אחרי שאני נאלץ "לעשות דיבור"
עם ג'ינג'יס חאן. הוא שמוק אמיתי ואכזרי, לא אוהב אותו...