מסעותיי בעולם (פרק 1234)

אז ישבתי לי בניחותא בבית הקפה הפינתי באיסטנבול, ולפתע מה
קולטות עיניי? את בין לאדן! אז תפסתי אותו וקשרתי אותו והבאתי
אותו לשגרירות ארה"ב לקבל כסף, ואמרו לי לא יכול להיות, כי בין
לאדן מת. ואמרתי מתי? למה לא מספרים לי שום-דבר. ושחררתי אותו
והוא סיפר לי שהוא פליט מ-ערב הסעודית שרועה עדרי-צאן ומנמיך
פרופיל כדי שלא יגרשו אותו, והוא מתכנן מ-ה-פ-כ-ה בעולם הערבי
שתביא לשלום עם כל העולם כי נמאס שבשם האסלאם הערבים עושים
כאלה בעיות סתם. והוא סיפר לי את תוכניותיו ובהם בין השאר
שיבוט כבשים וזברות, ונפרד ממני לשלום על רקע קול הצלצול של
הביג-בן שהודיע על השעה אחת.

אז ישבתי לי בבית קפה פינתי ברחוב תוסס בפריז, ופתאום מה
קולטות עיניי? את קורט קוביין מנגן על גיטרה על המדרכה ואוסף
מטבעות מעוברים ושבים לתוך מגבת צבעונית ישנה פרושה על המדרכה.
באתי אליו, אמרתי לו "אהלן," הוא שמח מאוד לראות אותי וכל פניו
אורו כי זיהה אותי ולא ציפה בכלל לראות אותי כאן ואמר "אהלן,"
ואמרתי לו "מה המצב," והוא אמר "בסדר," ושאלתי אותו
"מתפרנסים?" והוא הצביע על מגבת המטבעות ואמר "כן," ושאלתי
אותו "מה שלום קורטני?" והוא אמר "סבבה," "והילדים?" "טוב," אז
אמרתי לו "מה שמעתי שהרגת את עצמך?" והוא אמר "באמת הרגתי את
עצמי," ושאלתי "זה לא היה רצח?" והוא אמר "אולי," אז שאלתי
אותו "אז אתה מת כזה כאילו כזה?" והוא אמר "כן," אז אמרתי לו
"יש לי בשבילך ארון קבורה מפואר להציע לך אם תרצה, עם
טלוויזיה, ספות, ג'קוזי, בריכה, חנייה פרטית..." אז הוא אמר
"זה בסדר, אני מסתדר," אז אמרתי לו "אני יעשה לך אחלה -בחלה
הנחה," אז הוא אמר "לא צריך," אז אמרתי לו "פעם הבאה שתרצה
להרוג את עצמך, תפנה אליי, נעשה את זה כמו שצריך, בלי להתיז
מוח על שמשות החממה..." אז הוא אמר "נחשוב עליך," נפרדנו
בקרירות כי נראה לי הוא לא אהב אותי במיוחד בגלל מה שאמרתי.

אז ישבתי לי בבית קפה פינתי אי-שם במוזמביק, ומה אני רואה? את
דוגלס אדאמס אוכל סושי. אמרתי לו "אהלן דוגי" והוא אמר "היי,"
שאלתי אותו "מה, אתה לא מזהה אותי?" הוא ענה בכנות שלא. אמרתי
לו "זה אני, שקראתי את הספר שלך לפני שנתיים," אז הוא אמר "אה,
נכון," אז אמרתי לו "אבל עדיין לא גמרתי אותו," הוא לא ענה, אז
שאלתי אותו "מה שמעתי אתה מת, זה נכון?" אז הוא אמר "כן," אז
אמרתי "חבל," והוא אמר "לא נורא."

בנינו פירמידות ושתינו בירה שחורה

אוי, איזה יום היה לנו היום, אוי. כל היום כולו נאלצנו לבנות
את הפירמידות המזוינות של המצרים. ואנחנו שואלים, לשם מה להם
פירמידות? ובתגובה מקבלים הצלפות שוט. אמרנו להם לא יפה ככה
אתם מצליפים בנו, זה לא אתי. הם גיחכו ואמרו שגם ככה אין לנו
מה לעשות בנושא. לפחות הם נותנים לנו לשתות בירה שחורה. למה
בירה שחורה? כי המים מזוהמים. זה לא שאכפת להם מהבריאות שלנו
בדיוק, אלא מבריאות כוח העבודה.

נביא אחד, אולי נביא, אמר שאנחנו עוד נגיע למקום בשם
ארץ-ישראל, שם נהיה חופשיים לבנות לנו חברה עצמאית. אבל זה
נראה כ"כ רחוק והזוי, ש-רק עמדנו סביבו, הקשבנו לו, והצענו לו
לשתות יותר בירה שחורה למה נראה לנו הוא קיבל מכת שמש מהשמש.

בנושא אחר, אם הטלפון מצלצל יש לענות לו. במקרה ולא עונים
כנראה יש סיבה. זה יכול להיות מספר לא מוכר שאין אנו רוצים
להתעסק עם זרים, או מספר מוכר שאין אנו רוצים להתעסק עם אותו
אדם. לפעמים, לדוגמה, אני מקבל טלפונים מזמנים אחרים. מי לא
מתייעץ איתי, כל נפילי בית שלישי - הרצל, בן-גוריון,
ז'בוטינסקי, בגין, קיבלתי גם מלאן טלפונים מגולדה, היא
נודניקית אמיתית. אני אומר לה אני יישן, היא אומרת - רק עוד
שאלה אחת, רק עוד אחת, ככה איזה עשר פעמים. בסוף לפני שניתקתי
טלפנתי ליצחק שמיר ואיחלתי לו לילה טוב לפני השינה, קשה לו
להירדם בלי לילה טוב ממני.

אני ככה אוהב דברים קטנים - קפה שחור, סיגריה, איזה וופלה,
משהו סולידי. ספר שירה לפני השינה ואיזה אידית פיאף על
הפטיפון. אני אדם צנוע, עניו, ונחבא אל הכלים, כזה אני. לא
משנה שאני מדבר עם אנשים בזמנים אחרים ולפעמים גם נוסע בזמן.
אני נוסע בזמן לעיתים רחוקות, כי זה נורא מתיש, אבל כשחייבים -
חייבים. רק אתמול התארחתי בביתו של נפוליון במטרה לשכנע אותו
לא לכבוש את עכו. כזה נמוך ונודניק, כל הזמן מתעניין איך
מייצרים את התה בעתיד. בסוף אמרתי לו בזעם "אם אתה כובש את
עכו, אנחנו ברוגז." ויצאתי בעצבים. מה אני אגיד, זה פעל, לא
כבש את עכו. הטורקים עשו את זה במקומו לאחר כמה זמן...

לפעמים אני מוצא עצמי נושא עיניי השמיימה ושואל - למה אני? זה
המצב, אומרים לי, אלוהים אוהב לשחק אותה מסתורי.

טווח הזמן בהיסטוריה שאני יכול לנוע בו הוא לא אינסופי, הוא נע
בין 5000 לערך לפנה"ס, עד 2000 לערך אחריה. זהו העידן הקרוי
בפינו, הנוסעים בזמן, "עידן טרום דלי". זה לא עידן מלבב,
לאמיתותו של הדבר קיבלתי בהגרלה את אחד העידנים הקשים והיותר
בלתי-נסבלים שיש, אבל אמרו לי זה מה יש, ועם זה יש להסתדר. אז
מה עושים? יוצאים לנוח בצרפת של תחילת המאה העשרים ושומעים
אידית פיאף על פטיפון. יש מאפייה אחת קטנה ליד כיכר הבסטיליה
שעושה אחלה וופלות. אפשר לנוח ליד הנהר על ספסל, להאכיל את
הציפורים בפירורי לחם, ולעיתים לפתח שיחות עם נשים יפות, מה
רע? אני צריך הרבה מנוחות כאלה אחרי שאני נאלץ "לעשות דיבור"
עם ג'ינג'יס חאן. הוא שמוק אמיתי ואכזרי, לא אוהב אותו...