צילום בשחור-לבן של הגוף הקטן שלה מכורבל ומת. הוא ישב בחדר
גדול כמעט ריק, ליד שולחן כתיבה ישן מלא מגירות חורקות עם ידית
קטנה, והאור היחידי שהאיר את החדר האפלולי ואת קירות המלט
החשוף היה מתוך מנורה קטנה שהטילה אור ישר לעבר הצילומים
והדפים הכתובים. עינו היחידה נצנצה בחושך והשנייה הייתה סגורה
ומכווצת, עיוורת, כאילו תפרו את העפעף בחוט תפירה שחור.

אנשים נעו מחוץ לחדר, מהסים את עצמם בחרדה ליד הדלת ומעבירים
זמן על סמים ועישון בקומה התחתונה שמדרגות לוליינות הובילו
ממנה לחדר בו ישב. החדר הזה היה פעם מפעל כימיקלים קטן, ונדמה
שהאדים הרעילים והריחות עדיין ספוגים בו. על המדרגות הלוליינות
שהובילו מהקומה הראשונה הרחבה למסדרון הקצר עם החדר היו מוטלים
חתולים מתים. גופם היה רקוב וצמוק, ומעליהם ריחפו ענני זבובים
קטנים. אצל רבים העיניים המתות בלטו עכורות ומערכת שיניים קטנה
הייתה פעורה בצווחה קפואה. ככל שהם הצטמקו ונרקבו ראשם נראה
כראש עטלף. היו חתולים שבטנם הייתה מרוטשת ומעיהם נשפכו החוצה.
זה לא הפריע לאיש.

על ספה ישנה וקרועה ישב פרנקי ועישן גראס. הוא גם שתה קצת והיה
מסטול על קוק. הוא עישן את הגראס בידו השמאלית למרות שהיה
ימני. בידו הימנית אחז פגיון קצר ושיחק בו כשהוא מטיל אותו
מסתובב באוויר, והוא תופס בבסיסו שוב. מגע עם הלהב החד יחתוך
את כף ידו לשניים.

אלימלך נמנם על מזרן ישן במיטה נמוכה. המיטה הייתה זולה והייתה
עשויה ברזל ודיקטים. יחזקאל הלך הלוך ושוב בצד השני של החדר
הרחב. שריריו היו מתוחים והוא עישן בשרשרת. מישהו דפק על דלת
הברזל העבה מבחוץ. שלושתם נדרכו. פרנקי הביט ביחזקאל, ויחזקאל
סימן לו ללכת. פרנקי קם וניגש לדלת כשהוא נוגע בדרך אגב באקדח
על המותן. את הפגיון השאיר נעוץ בשולחן הנמוך שהיה מלא שאריות
סמים.

הוא סובב את הבריחים הכבדים של הדלת הירוקה העבה, העשויה פלדה,
וחייך בלגלוג לאיש שבא לבקר. האיש חיכה שפרנקי יגיד משהו, אבל
פרנקי רק חייך, וגם לא סימן לו להיכנס. "נגמרה ההשראה..." מלמל
האיש.

פרנקי זכר אותו, הוא היה כאן פעם. האיש נראה כעת לפרנקי יותר
זקן, כפוף ועייף. שיערו היה דליל יותר ופרוע יותר. "הוא ידע
שתבוא," אמר פרנקי. קולו היה חד ומהדהד כאילו דיבר במאמץ. כמו
קול מתוך עולם מסויט שנאבק לפלס דרכו החוצה. "איך..." פלט האיש
ושתק. פרנקי הבין שהאיש קלט, הוא תמיד יודע מתי הוא יבוא. "אתה
מכיר את הדרך, הוד רוממותך," הוא אמר בלעג. האיש הביט בעיניים
של פרנקי. רגליו כשלו מעט. "הז-ד-ק-נת," אמר פרנקי לאט. האיש
ניסה להיכנס לחדר ומעד לרצפה. שלושת האנשים שהביטו בו גיחכו.
הוא קם לאט, הביט סביבו, והלך בצעדים קטנים ומדודים את הדרך
בפעם השנייה. הם הביטו בו כשהוא עולה במדרגות הלוליינות ומחניק
נשימתו מצחנת פגרי החתולים.

כשהוא נכנס לחדר, ברגע הראשון זה היה נראה כמו בפעם הראשונה,
לפני הרבה זמן. ראשו איבד לרגע שיווי-משקל על גופו והוא
התנודד. הוא נכנס וסגר אחריו את הדלת.

עין יחידה נצנצה אליו מצידו השני של החדר. כשעיניו התרגלו
לחושך הוא יכול היה לראות אותו, הצלקת שלו התמתחה והאדימה על
לחיו כשהוא חייך והביט באיש שבא ואמר - "שלום לך, חבר וותיק."
האיש שתק ולא אמר מילה. "תתקרב," אמר האיש ליד השולחן, "קצת
קשה לראות אותך עם עין אחת." הוא התקרב. "אתה כבר לא מלא
ביטחון כבעבר, מה?" אמר האיש המצולק. "לא פלא, קראתי את
הדו"חות וראיתי אפילו תמונה."
"אתה יכול להראות לי את התמונה?" אמר האיש.
"בוודאי, בוודאי."
מיקו הרים תמונה קטנה, צילום על דף קשיח ומרובע, ושיחק בה בין
אצבעותיו. בבת-אחת הציג אותה לפני האיש. "היא מתה," אמר גיא
שמש, ורעד קור חלף בגופו. "אין מצבה," אמר מיקו, "מקום קבורתה
לא נודע, אבל כן, האהבה מתה." גיא שפשף את פניו בייאוש. "קשה,
אה?" אמר מיקו ביובש והסב פניו לשולחן. "אתה יודע למה היא
מתה?" שאל מיקו והניח את התמונה על המכתבה. גיא לא ענה, הוא
ידע מה מיקו יגיד. "היא מתה כי אתה חרא קטן, בגלל זה." אמר
מיקו והביט בו שוב. "יש לי חור בבטן על מות אימך," אמר מיקו,
"וגם לך יש. אבל האמת היא שתפסת רגליים קרות."
מיקו בחן את גיא.
"אתה פוחד."
גיא החל לרעוד קצת. הוא שם בקושי סיגריה בפיו ושלף מצית. "פה
רק גפרורים," אמר מיקו וזרק אליו קופסת גפרורים. גיא השתמש
בגפרור. "שמעתי שהמצב אצלכם לא יציב," אמר מיקו והצית סיגריה
משלו. "אבל בכל זאת אני מציע לך, לטובתך, לטפל בעניין." מיקו
מישש עם לשונו את שיניו הקדמיות, הרקובות, ואמר - "יש  שלושה
אנשים כועסים למטה שישמחו לטפל בך אם אתה לא תטפל בעניין.
אתה מבין אותי?"
"אנחנו כבר לא צעירים, מיקו." אמר גיא שמש.
מיקו חייך. הצלקת האדומה על לחיו נמתחה. "גם אהבה זקנה זה
טוב," הוא אמר.