"אתה מכביד על עצמך." אמרתי לו. הוא הביט לרצפה ונגע בראשו,
"אבל אני רואה לא אותו דבר, זה אפילו לא מדבר, זה דומה לריחוף
בחלל." שאלתי אותו "אצבעות ידיך מספיקות כדי לספור את הפעמים
שריחפת בחלל?" "לא." הוא אמר בקול שקט. "ואם נצרף את אצבעות
רגליך?" "לא." הוא ענה שוב. "וחזרת לכדור-הארץ." "כן." "אז אין
שום סיבה שלא תחזור שוב." "בינתיים זה קשה, אתה יודע," הוא
אמר, "יש לי עניינים על הכוכב הכחול ההוא, עניינים שאני צריך
לסדר, לנהל, לתפעל." "ומה עשית בפעמים הקודמות?" "את
המינימום." "זה מה שתעשה."
הרגשתי שהתחלתי לעודד אותו, כי הוא הרים את ראשו והישיר מבט.
"מה התוכנית המינימאלית שלך עכשיו?" שאלתי. "אני חושב שאני אלך
להתקלח," הוא אמר וחייך, "חם, ואני צריך להתרענן." "זו תוכנית
מינימאלית טובה." אמרתי. הוא קם, ניגש לקחת מגבת, ונכנס
למקלחת.
|