[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







פיני בוכניק
/
''נילי''

בדיוק לפני 8 שנים ברחתי מהבית לארה"ב עם אהובתי וחשבתי שזה
ימשך לנצח ושאני לא אוהב אחרת.
עליתי למטוס חזרה לישראל ואתם יודעים... יש תמיד את התמונה
הזאת בראש שאתה יורד מהמטוס ואנשים מברכים אותך וקוראים בשמך
עם בלונים ופרחים וכל זה. המציאות המרה שאפילו אמא שלי לא
חיכתה לי בשדה התעופה בכעס מצטבר שבנה היחיד עזב ללא התרעה
מוקדמת.
אני נכנס הבייתה ואמא שלי חובטת בי קלות ואפילו סטרה לי אבל
מצד שני פרצה בבכי וחיבקה אותי חזק חזק.
חשבתי לעצמי על כל האנשים שהותרתי מאחור בגלל האהבה "שתימשך
לנצח".
יצאתי מהבית לדוד שלי, הוא תמיד היה זה שמבין הכל בכל דבר
אפשרי, לפחות לפי מה שעיניי וזכרוני ראו בו.
צלצלתי בפעמון פעמיים והכל נראה פחות או יותר אותו דבר חוץ
מכסא נדנדה שלא זכור לי, בחצר. אישה קצת מבוגרת פתחה לי את
הדלת של החצר, זו הייתה אשתו של דוד שלי והיא לא כל כך הבינה
מי האדם שנמצא מולה ואז לחשתי :
"זה אני, דודה יקרה את לא זוכרת אותי? ג'ון מארה"ב, השם שלי
היה יוני"
"אהההה שלום שלום! בוא, בוא תיכנס, יש מישהי שמצפה מאוד לראות
אותך!" השיבה בהתלהבות.
אני נכנס פנימה ואני רואה על הספה נערה בערך בת 17 מדהימה
ביופייה, רוטנת עליי משום מה. זו הייתה נילי, בת הדוד שלי ואוי
איך שהזמן טס והיא גדלה כל השנים האלה ולא זכיתי להיות חלק
מזה, אפשר להגיד שבתור ילדים גדלנו יחד והיינו בלתי נפרדים
ואו! עכשיו אני יודע למה היא רוטנת.
"למה באת לפה?! אני שונאת אותך!" צעקה.
"נילי מה נסגר איתך?" השבתי.
"אבא נפטר שנה שעברה ואפילו לא שאלת לשלומו, הוא היה חולה
מאוד!" והחלה לבכות.
גם אני בכיתי על כמה שאהבה אחת ויחידה בחיים שלי נתנה לי להיות
כל כך אנוכי והתחשבתי רק בעצמי ולא ציפיתי להשלכה שכזאת ועוד
יהיו השלכות בדרך!.
אוי הדוד המסכן, כל כך אהבתי אותו וכל כך רציתי לדבר איתו,
אפילו סתם שיחת חולין.
"לך! לך ולעולם אל תחזור לפה יותר!" פסקה נילי.









עברו כמה ימים ולא היה לי כח להתמודד עם כל "הפירורים" של כעס
מכל מיני אנשים שהותרתי מאחור אז הלכתי לישון מוקדם בלילה
וקפצה לי לראש אהובתי "שחיבקה" אותי אל תוך הלילה.
בשעה 4:00 לפנות בוקר קיבלתי צילצול שלא הייתי רגיל אליו כי
המכשיר שקניתי עוד חדש, קניתי אותו בזול "בדיוטי פרי" ובדרך
נסתרת משום מה החלטתי שהמספר של המכשיר יהיה אותו מספר שהיה לי
לפני שנסעתי.
קול חלוש ורועד היה על הקו שאומר "זו נילי, בוא לאסוף אותי".
התנעתי את הרכב לתל אביב לאיזה "סליזי פאב" לאסוף את נילי.
הסתחבה אל תוך האוטו מפוצצת באלכוהול ואפילו לא הרימה ראש, מי
האדם שאוסף אותה ברכב.
"אל תיקח אותי הבייתה, אמא שלי והחפירות שלה" אמרה.
"טוב" השבתי.
שמתי אותה במיטתי ואפילו שהייתה לי מיטה זוגית, נשכבתי על
שמיכה על הרצפה. בכל זאת זה לא נעים כל כך לישון לצד בת דוד!
היא נמנמה חצי שעה ואז קפצה ממקומה ושאלה אותי למה אני על
הריצפה באמצע החורף! קר ובכל זאת יש מקום, והצהירה "אל תדאג
אני לא אוכל אותך".
עברו איזה עשר דקות בשווי של לילה שלם בדמיוני. ליבי הלם
בחוזקה, השתדלתי לא לנשום הרבה כדי שהיא תנוח. שחלפו עשר הדקות
היא החלה לדבר איתי מתוך שכרות ואמרה :
"אתה יודע שהייתי מאוהבת בך כל כך חזק? ואף פעם לא העזתי לומר
לך את זה."
"די נילי, את שיכורה את לא יודעת מה שאת מדברת" השבתי.
העייפות ניצחה אותי ועצמתי את עיניי ולפתע הרגשתי נשיקות קלות
על שפתיי.
"נילי מה את עושה?!" בלחישה צורמת.
"יוני אני רוצה אותך! , את כולך!"
למחרת בבוקר אהבתי היחידה, כאילו ולא הייתה.









הלכתי למכולת לקנות שוקו לילדה שפעם הכרתי שהפכה "לאהבה" אם
אפשר לקרוא לזה כך, שזה בעצם זוועה. אח שלה חיכה לי בחדר
המדרגות וצעק "איפה נילי?!" והתחלתי לגמגם. הרגשתי אשם כמו
"אות קין" על מצחי.
הוא כבר הבין את הנעשה לפי הבעת פניי והחל לחבוט בי בחוזקה
והתגלגלתי מהמדרגות איזה שני קומות. התעוררתי בבית חולים ללא
נוע, רציתי מאוד לזוז ולא יכולתי ולפתע שמעתי קול, זו הייתה
נילי.
"אתה משותק" פרצה בבכי.
"באתי להגיד לך שלום, הפעם אני זו שהולכת" הצהירה.
"נילי אני אוהב אותך! אל תעשי לי את זה!" צעקתי.
"אני אשמה בדיוק כמוך! אתה לא מבין?! חיכיתי לך כל השנים האלו
ואתה הלכת!  עם אהובתך, כמו שאתה אוהב להגיד על הבחורה החלאה
הזאת.
לא יכולתי לזוז ורציתי להסיח את דעתי אז הדלקתי חדשות ונחשו
מה?



נילי אכן הלכה, הלכה לעולמה

טרגדיה איומה בשיא העוצמה

לסיפור זה אין שום אחיזה או קשר למציאות והינו בדוי לחלוטין







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי שמביט בי
מאחור לא יודע
מי אני.


ומי שמביט בי
מלפנים גם סביר
להניח שלא יודע
מי אני, אני לא
מוכר במיוחד.


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/9/12 0:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פיני בוכניק

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה