פחד

פחד משתק

פחד לאבד

אין כוחות שיכולים לייצר מערבולת בזמן
לשבש את השעון
להחזיר את הזמן לאחור.

למה הכל חייב להיות כל כך שברירי? כל כך לא בטוח? כל כך רגעי?
רגע אחד את על פסגת האוורסט, וכמה שעות/דקות/שניות אחר כך כבר
מתגלגלת לך למרגלותיו שבורה ומרוסקת! מייחלת בכל ליבך שיגיע
כבר איזה סן ברנרד חמים ופרוותי, עוצמתי ומנחם. וייתן לך לגימה
קסומה מהשיקוי המשכר שיש באמתחתו, ויגרור אותך למקום מבטחים.

השינוי הוא הדבר הקבוע ביותר כך מסתבר.
את אולי חושבת שאת נשארת אותו הדבר, אבל גם את משתנה. משתנה
מכורח הנסיבות.

גם מר שמח - הופך פתאום למר עצוב, למר אומלל.
אם היית בטוח בעצמך, במי ובמה שאתה, בדרך שלך, באהבה שלך -
פתאום אתה מתחיל לפקפק באמיתות האלה.
מאדם אוהב ומפרגן - אתה הופך למריר, שקול, קר ומרוחק.
מטיח בי את הרשמיות,  את 'ככל האדם'.
מנסיכה קסומה - הפכתי ללכלוכית.
כאילו הכל עובד הפוך. לא בקצב ההתפתחות הרגיל אלא ברוורס.
היתכן? באמת כך הדברים צריכים להיות?
האם אין מחר?
ואם יש - אז האם הוא ביחד?

אבל יש בי אמונה.
אמונה בטוב.
אמונה באהבה.
אמונה בביחד

אם לא כאן אז שם
אם לא שם אז במקום אחר

ואתה...
גם האהבה שלך עוד תגיע.