זה כזה מוזר.
איך אני בכלל יכולה להרגיש קנאה? אתה לא שלי, אף פעם לא אמרת
לי שאתה שלי או שיום אחד תהיה שלי, וגם לא פיתחתי ציפיות כאלה.
ובכל זאת, כשאתה טיפה עם מישהי אחרת- אני מקנאת.
וזה לא שאתם ביחד ביחד... רק קצת כזה. מעבירים את הזמן. נפגשים
אחרי צהריים לאיזה שיחה סתמית, מדברים במחשב, או מקסימום
נוסעים לבלות מחוץ לעיר. אבל כידידים. ואני מקנאת.
כל כך אין לי ממה. יש לה חבר בכלל. אז מה אתה בא אליה? מה אתה
מוצא בה?
אני מקנאת כי אני יודעת בדיוק מה אתה מוצא. אתה מוצא את מה
שאין בי, ואתה אוהב את זה מאוד. ועכשיו אני כבר לא הידידה
המיוחדת.
עכשיו כבר אין סימני שאלה: מה אני בשבילך? מה יהיה אחר כך?
עכשיו זאת היא.
גם כשאנחנו כבר נפגשים אז מדברים עליה ואיך היה איתה ומתי נראה
אותה, וכן, היא מדהימה. אין ספק. אבל גם אני לא כל כך גרועה,
ובכל זאת, לא מעניינת אותך כמוה.
אתה מפתח אליה רגשות בלי שאתה שם לב בכלל... למה אתה עושה את
זה לעצמך?
אני חושבת שאתה אפילו לא מבין עד כמה אתה מתאהב בה... אבל היא
כזאת שמתאהבים בה עד עיוורון.
זה כל כך שונה, כשאתה אומר שאתה מתגעגע אליה וכשאתה מתגעגע
אלי... זה לא אותו געגוע. זה כאילו צריך להמציא שפה שלמה כשאתה
מדבר עליה, כי כל דבר שאתה אומר בהקשר שלה מקבל משמעות כל כך
שונה...
כמה שבא לי להעיר אותך מהאשליות האלו! שתבין שזה לא יקרה...
שאתה רק עוד אחד שנפל ברשת שלה... שהיא אפילו לא רואה אותך.
אבל במה זה יעזור? הכאב שלי יישאר, וכנראה גם החלומות שלך...
ובכלל, מי אני להתערב? בסך הכל אחת שהייתה רוצה לעמוד פעם אחת
במקום שלה.
אני צריכה ללמוד לשמוח בחלקי. להסתפק במועט, ולהמתין. אולי יום
אחד... |