פעם, הייתי רוצה שתסתכל עליי.
הייתי מתחננת שתתייחס.
מתפללת שאולי יש משהו בלב שלך, ששייך לי.
כל יום שלישי, יושבת בשיעור ורק מסתכלת.
45 דקות שחולפות במהירות, בין מבט חטוף אחד למשנהו.
אם אתה ישן, שיעור שלם פשוט שוכב על השולחן - אני מסתכלת. ואם
לרגע חייכת, או צחקת, או סובבת מעט את הראש לכיווני, הייתי
מאושרת.
וגם היום - אני יושבת ומסתכלת עלייך.
כל כך יפה.
פשוט אתה, בהיותך קיים, מעביר לי זרמים בגוף.
ואני כזו שקופה, לא מסוגלת להוריד ממך את המבט - למרות
שיודעת.
מתרגשת מלעבור לידך במסדרון, מחייכת כאילו לעצמי כי אני לא
יכולה לבלוע את החיוך.
אתה כל כך מושלם. והעיניים...
העיניים שהובילו אותי אל התובנה.
העיניים התכולות והבוהקות האלו... שגרמו לי לחשוב -
מה יקרה אם תסתכל עליי?
אם כל שאיפותיי יתממשו ותפילותיי יענו, ואתה תחזיר אליי מבט.
מהעיניים הקדושות שלך אל תוך הנשמה שלי.
אני כבר כל כך מכורה למבטים שלך, אוהבת אותך בטירוף שכזה, שאם
פתאום תחזיר אליי מבט זה יהיה יותר מידיי. אני לא אוכל לעמוד
בזה.
אתה ממלא את כל כולי ואין לי עוד חריץ פנוי להכיל התרגשות ולו
הכי קטנה ממבטיך.
אני כבר לא רוצה דבר.
לא מייחלת לכלום.
אל תסתכל עליי. ככה זה צריך להיות.
אתה מחייך - אני מסתכלת.