היום הזה הגיע לי ברמזים. רמזים של מילים, ותמונות וקטעים של
חזיונות. הכל היום סובב סביב אותו הנושא ואני תוהה לעצמי מה זה
אומר. הרגע הזה שבו אתה מוצא את עצמך מרחף, ללא אחיזה, באוויר,
אי שם קרוע בין השמיים הכחולים שמעליך וקצת מעלה האדמה. ריחוף
קליל באוויר הנעים של פברואר שלנו, שהוא בעצם אביב, בשמש
המחממת. ואני רואה את הסימנים בכל מקום, כאילו העולם זועק
אליי, תנתקי כבר את הראש ותתרוממי...
וכמה הייתי רוצה להיות אותו פרפר שנראה חסר דאגות, כמה הייתי
רוצה את היכולת לרחף באוויר הצח, בלי צורך עז להאחז, או לנסות
למצוא קרקע מספיק יציבה לעמידה. פשוט להפסיק לדאוג, ולהתרומם
למעלה, כשכח העולם משמש כרשת יציבה לכל החלומות שפחדתי לגעת
בהם אי פעם. ועכשיו, האם אעז להתחיל לחלום שוב מחדש? |
