באחד משיעורי הספרות בכיתה י"ב הוציאה המורה ספר שירים של
משורר מדור מייסדי המדינה בשם יואל שמעוני. שלושה שירים מהספר
נבחרו כקריאת חובה לקראת בחינת הבגרות, ואחד מהם - 'לידת
התפוז' - עסק במקום שהיה מוכר לי היטב, המושבה שמחת-ציון
מוקפת הפרדסים, בה נולד וגדל שמעוני. שבועיים לפני הגיוס,
נשאלתי בבחינת הבגרות בספרות על משמעות התפוז בשיר, והאם מדובר
במטפורה או בדימוי. במקום לצטט את ספרי הלימוד, כתבתי תשובה
באורך שלושה עמודים בה טענתי שהשיר של יואל שמעוני הינו תיאור
מדויק באופן כמעט מבהיל של מקום אמיתי. התפוז, כך כתבתי, אינו
יכול להיות דימוי או מטפורה, אלא צבע, טעם וריח שפשוט לא ניתן
לתאר את שמחת-ציון בלעדיהם.

נכשלתי בבחינה. ההשפלה הזאת, דווקא במקצוע היחיד שאהבתי באמת,
הדהדה בגופי במשך חודשים ארוכים, עד שהתמזגה בזיכרוני  עם
ההשפלות של הטירונות שבאו מיד אחר כך. המחשבה לערער במשרד
החינוך על הציון שקיבלתי עוררה בי רתיעה. אמא המליצה לי לפנות
לאדם בשם פרופסור אליעזר לוין, עליו דיברה בהערצה רבה. היא
הציעה לשתף אותו במחשבותי על 'לידת התפוז', והוסיפה שלוין הוא
אדם פתוח, ואינו רק מומחה לשירה אלא גם תושב שמחת-ציון ולכן
עשוי להבין את הפרשנות שלי. למרות הביישנות הרבה שסבלתי ממנה
באותם ימים, השתכנעתי בסופו של דבר. כתבתי לפרופסור לוין מכתב
ארוך. סיפרתי על הביקורים אצל סבתא במושבה שמחת-ציון, ועל
האופן שבו היו נגלים פרדסי התפוז רגע לפני הפניה שמאלה לדרך
הגישה. המילה לידה אינה מטפורה במקרה זה, אלא המילה היחידה
בעברית שמעבירה במדויק את ההתרחשות הזו כאשר התפוזים שכלל לא
היו קיימים קודם בתודעתי, לפתע מתקיימים בה. כתבתי לו על
הכישלון בבחינת הבגרות ועל התיסכול הרב שחשתי, וסיימתי בהבהרה
שאני יודע שאין ביכולתו להשפיע על ציון הבגרות שלי, ושכל מה
שאני מבקש ממנו זה קריאה הוגנת.

ימים, שבועות ואחר כך חודשים חלפו ולא הגיעה תשובה מפרופסור
לוין. השתחררתי בינתיים מהצבא, חייתי בבית ההורים, ללא עבודה
וללא כל תוכן משמעותי שימלא את החופש העצום שנפער בחיי. חודשים
אחדים נמשכו כך בעצלתיים. הייתי קם מאוחר, נשכב על הספה בסלון
ובוהה בטלוויזיה במשך רוב שעות היום, ובערב כשההורים חזרו
מהעבודה הייתי מסתגר בחדרי, יושב על קצה המיטה ומגלגל כדורגל
מרגל ימין לרגל שמאל וחוזר חלילה, כך במשך שעות. עד שיום אחד
הופיע פתאום בתיבת הדואר מכתב עבורי מאוניברסיטת בר-אילן בו
נכתב שהתקבלתי ללימודים בחוג לשירה עברית. הייתי בטוח שמדובר
בטעות, שכן מעולם לא נרשמתי ללימודים ואפילו לא היתה לי בגרות
מלאה. אבל התקשרתי למזכירות, והודיעו לי שלא מדובר בטעות אלא
בהוראה שניתנה על ידי ראש החוג בעצמו, פרופסור לוין.

לימודי התואר הראשון לשירה חלפו כמו לא היו, שלושה וחצי
סמסטרים שבהם ריחפתי אני במסדרונות האוניברסיטה באותה תנועה
איטית, תלושה ומהורהרת בה ריחפו בראשי שירים, כמו ערפילי בוקר.
לעתים ראיתי את פרופסור לוין חולף למולי באותם מזדרונות,
ולעתים ישבתי בהרצאותיו על שירה עברית בתקופת הרנסאנס, אך אף
פעם לא הזדמן לי להחליף עמו מילה בנוגע לאותו מכתב ששלחתי לו
על לידת התפוז. כתלמיד תמיד חששתי מפניו ולא העזתי לפתוח עמו
בשיחה. כשלימודי התואר הגיעו אל קיצם, בשבוע האחרון של הסמסטר
ניגשתי לכמה מהמרצים האהובים עלי כדי להודות להם על המאמץ
שהשקיעו בשיעורים. למרות תחושת המורא, ניגשתי גם אל פרופסור
לוין כדי להביע את תודתי העמוקה והכנה על כך שקיבל אותי
ללימודים. הזכרתי לו את המכתב ההוא. הוא לא הביט בי כשאמר:
"אני זוכר את המכתב. גם אני התלבטתי לגבי משמעות שירו של
שמעוני במשך שנים ארוכות. בטח אינך יודע זאת, אבל אני תושב
המושבה שמחת-ציון, והכרתי את יואל שמעוני לפני שנפטר. היינו
שכנים. כדי להבין את 'לידת התפוז' צריך להכיר את המושבה
היטב".

מיד עם סיום הלימודים, עברתי לגור בשמחת-ציון. הנסיעה אל
המושבה היתה אפופה זכרונות ילדות מביקורים אצל סבתא מעורבים
בהדים מהשיחה האחרונה עם פרופסור לוין, ומעל לכל ציפיה נרגשת
לרגע בו יוולדו לנגד עיני שוב פרדסי התפוז. קשה לי היום להסביר
את הסיבות בגללן בחרתי לעבור למושבה. כן, לאותה שיחה עם
הפרופסור היתה השפעה עזה. אבל היו גם סיבות פרקטיות. הייתי בן
עשרים וארבע, בוגר תואר חסר משמעות בשוק העבודה, והיה זה המקום
היחיד בו הצלחתי למצוא משרה כעוזר טבח ב'מוסד לנערות מוגבלות
שכלית', או כפי שכונה בפי תושבי המושבה והעובדים: 'המוסד'.
הכתובת 'רואים את היכולת, לא המגבלה' קישטה את שער המוסד
באותיות מתכת צנועות. העבודה כללה ארוחות חינם בנוסף לשכר
החודשי העלוב ובימים של שפל כלכלי בין מלחמות ובין עליות
גדולות, האפשרויות שעמדו בפני היו מוגבלות מאד. כך קרה שהעתקתי
את חיי מבית הורי לדירה שכורה בשמחת-ציון.

במהרה גיליתי שפרופסור לוין אינו רק תושב ותיק בשמחת-ציון אלא
גם אביה של אחת הדיירות במוסד, זוהר לוין. בדומה לרבות
מהדיירות האחרות, זוהר מיעטה לצאת מחדרה למעט ארוחות בחדר
האוכל, ותוכנית הבוקר הקבועה בימי א'-ה' מתשע ועד אחת, שהוגדרה
רשמית כ'תעסוקה' וכללה בעיקר שזירת חרוזים לשרשראות. הובטח
לדיירות  - רובן נשים מבוגרות, על אף שמו של המוסד - כי
השרשראות יוצאו למכירה, אך למעשה הן פורקו על ידי המדריכות
בסוף היום כדי שיהיה במה להעסיק אותן גם ביום למחרת. בסוף 'יום
העבודה', היו הדיירות שותות את כוס התה הנצחית שלהן ואז
מתפזרות לחדרן, וזוהר היתה עולה במדרגות - תמיד פחדה ממעליות -
למסדרון הצר והארוך של הקומה השלישית ממנו נדף לעתים קרובות
ריח חריף של שתן. לשמחתי הרבה לא נאלצתי לבקר בקומה זו, שכן
מוניתי על ידי מנהלת המוסד לעוזר טבח, ואת רוב שעות העבודה
העברתי במטבח  - מקום נקי להפליא בזכות חריצותו ואהבתו לסדר
והיגיינה של הטבח הראשי גיורא ליטמן. ליטמן, מקס השומר ואני
היינו הזכרים היחידים שהועסקו במוסד, ובעקבות מקרי-עבר של
התעללות מינית בחוסות העדיפה המנהלת שנישאר במטבח או בשער ולא
נהיה עמן במגע ישיר בחדריהן. אבל יום אחד שלח אותי ליטמן להגיש
מרק, וכשיצאתי מהמטבח לאולם ההסעדה גיליתי את פרופסור לוין
יושב ליד זוהר ומלטף את שערה בחיבה. היתה זו הפעם הראשונה
שהבחנתי בדמיון הפיזי שבין השניים - הלחיים הרזות, המצח הקמוט
תמידית והעיניים המתרוצצות.

פרופסור לוין הופיע בחדר-האוכל לפחות פעמיים בשבוע, ותמיד קיבל
את פני בלחיצת ידיים ולעתים אפילו חיוך שלא הכרתי מהרצאותיו
החמוצות. חיוך קל שבקלים, כמעט בלתי נראה, ובכל זאת העניק
משמעות חדשה לקמטים שעל מצחו. פעם אחת שאל אותי אם פגשתי כבר
את אביבית, אחת מהעובדות הבכירות במוסד.
'בודאי,' עניתי, אבל מעבר להיכרות פורמלית מעולם לא הזדמן לי
לשוחח עם אביבית. היה לה שיער אדמוני עז, והיא הועסקה בתור
מנהלת המשק, תפקיד שמהותו לא היתה לגמרי ברורה לי, אבל למרות
שהיתה בת גילי היה לה משרד משלה - דבר שבאותו שלב בחיי דמה
לשיא ההגשמה העצמית. מבין העובדים היא היתה היחידה שגם גרה
בשמחת-ציון.
בפעם אחרת שאל אותי אם אני עדיין קורא שירה.  
'כן,' שיקרתי.
קיוויתי להמשיך איתו את השיחה בנושא ולנסות ללמוד ממנו עוד על
השיר של יואל שמעוני. אבל אז ניגשה אלינו עירית, ראש מחלקת
שילוב קהילתי בביטוח לאומי שהיתה מגיעה לביקורים תכופים במוסד.
עירית היתה פטפטנית וחייכנית, היא ביקשה לשוחח עם הפרופסור על
תוכנית ש'הולכת וקורמת גידים' לדבריה (ביטוי שחוק מהסוג
שפרופסור לוין היה מתאר בשיעוריו כ'פשע מילולי') לסגור את
המוסד ולפזר את הדיירות בדירות שונות בקהילה. לוין התכנס בתוך
עצמו. היה זה מראה שזכרתי היטב משיעורי השירה אצלו: האישונים
פוזלים מעלה וכמעט נבלעים תחת התריסים העליונים של העין, כאילו
מחפשים דבר מה פנימה במקום החוצה. כך הגיב כשתלמיד - בדרך כלל
תלמידה - היתה מציגה בשיעור רעיון שטרם חשב עליו בעצמו. זה היה
נמשך רגעים ארוכים, מותח ומהפנט כמעט בעוצמתו. ואז כאילו
התעורר מחלום, היה משיב לתלמידה. לעתים היה מחייך בחום ואומר
'רעיון נפלא. הערב אני הולך לקרוא את השיר הזה שוב באור חדש'.
לעתים היה דוחה את הפרשנות החדשה על הסף, מנפץ אותה בטיעון
מחץ. 'לא. אין זה עומד בקנה אחד עם השורה הרביעית'.  
'לא. לזה לא יוכל ועד ההורים להסכים.' נפנה אל עירית בתום
מלאכת השיקלולים שנתרחשה תחת תריסי עיניו, 'לקחת נערות ולפזר
אותן לכל הרוחות, זה לא יקדם כלום'.
'אלף, הן כבר לא נערות. בית, אני מבינה את החששות שלך, אבל -'
'אני לא מתאר בפניך את החששות שלי. אני מציב בפניך עובדה - ועד
ההורים לא יתן לזה לקרות.'

לערבי חמישי במוסד היה מקצב משלהם. בשלוש וחמישים עוד אפשר
להרגיש את ההמולה של העובדות שמחכות בשער להסעה שתיקח אותן
לתל-אביב. רחש של פיטפוטים עליזים ממלא את חלל הכניסה, הולך
ומתעצם עד הרגע בו מופיע המיניבוס - אז הרחש מגיע לכדי שיא
בצעקות, 'לאה, תרימי טלפון!', 'דאסבידנייה, אנה!' - ואז בארבע
בדיוק כשהמיניבוס יוצא לדרכו, משמיע צפצוף אזהרה של רוורס
(שמזכיר לי לעתים את צפירות כניסת השבת בירושלים), נופל על
המוסד שקט פתאומי. סוף השבוע הגיע. הדיירות ממשיכות לשבת בשער,
כאילו ממתינות לדבר מה שיקרה. מקס השומר עושה כל שביכולתו
להתעלם מנוכחותן. ליטמן, שמאז הגירושים מתנדב להישאר לעבוד
במוסד בכל שבת, נסוג אל המטבח לשתות כוס קפה לבד. אסור להתקרב
או להפריע לו בדקות האלה. ישבתי על הספסל הארוך ליד שער המוסד,
תחת הכתובת 'רואים את היכולת, לא המגבלה'. מקס השומר, חבוש
בכובע גרב שחור ומכשיר קשר מגושם, הסתובב ליד השער משועמם,
ממלמל משהו לעצמו. כמה מהדיירות, זוהר לוין ביניהן, ישבו על
הספסל שנגדי. הן שוחחו בינן לבין עצמן ומדי פעם צחקו בהנאה.
הדבר התמיה אותי מאז היום הראשון שלי במוסד. עם אביה הפרופסור
היתה זוהר יושבת ואוכלת בשתיקה, ובאותם רגעים נדמה היה כאילו
המוגבלות השכלית שלה כה עמוקה עד שאין היא יכולה כלל לדבר. עם
חברותיה היתה פטפטנית. עקבתי אחריה בסקרנות, והיא הבחינה
במבטים שלי. יכולתי לראות את המצח שלה מתקמט בחשד כמו מצחו של
הפרופסור בכל פעם שעינינו נתקלו זה בזו. אחת המטפלות יצאה
החוצה וביקשה מהדיירות להיכנס חזרה לבניין, והן קמו ונכנסו
פנימה באי-רצון. השיחה ביניהן נקטעה ונעלמה כאילו לא היתה. מקס
נפנה אלי וניסה לסמן לי בידיו תחושת הקלה. רחש הפטפוט מכיוון
הדיירות הטריד את מנוחתו. הוא שלף סיגריה והדליק אותה בריכוז
רב. המשכתי לשבת שם ואולי בגלל האופן שבו נח על הבניין אור
הכוכבים בלילה, המוסד נדמה היה לי שונה מכפי שהכרתי אותו בדרך
כלל. לא עוד שיגרה מוצקה ובלתי מעורערת של סדרי יום, פעילויות
והיררכיות מקצועיות. לא 'מוסד' אלא צורת קיום אחת מני רבות.
מקום. ולא ידעתי להחליט אם אני אוהב או שונא את המקום הזה.

בעשר וחצי כיסה ענן כבד את השמיים, ונעשה חשוך מאד. בקושי
יכולתי לראות את קוי המתאר של דמותו של מקס. הוא הצית לעצמו
עוד סיגריה ויכולתי לעקוב אחרי התנועה שלו רק לפי הניצוץ האדום
שבער ממנה.
'אתה עוד כאן? לך לישון' אמר לי במבטא רוסי כבד.
חייכתי, אבל הוא לא ראה את הפנים שלי.
'נרדמת?' שאל.
'לא.'
'אני במקומך לוקח דברים שלי. הולך לישון בבית. אתה גר קרוב?'
'אני גר במושבה.'
אחרי זה בא רגע ארוך של שקט. חשבתי שמקס מהרהר במה שאמרתי, או
פשוט השתעמם מהשיחה. כעבור מספר דקות נחתך השקט על ידי טריקה
קלה של דלת.
'מי זה?' שאל מקס.
'אני. אביבית.'
'גם את כאן? אתם החלטתם לא ללכת הביתה שניכם?'
'מי זה 'שניכם'?' שאלה אביבית.
'את וכהנא.'
'ערן? גם אתה כאן?' שאלה אביבית.
'כן, אני פה,' אמרתי.
'יופי, אולי תלווה אותי הביתה? כל כך חשוך.'
'בסדר,' אמרתי, וניסיתי לזהות מאיפה מגיע הקול שלה, ללא הצלחה.
את קוי המתאר והסיגריה של מקס עוד יכולתי לראות בחושך הסמיך,
אבל אביבית נבלעה בתוכו לחלוטין, אפילו התלתלים האדמוניים שלה
נצבעו בשחור.
'חושך מצרים,' אמר מקס כמו מצוטט מתוך חוברת הלימוד שלו לבחינה
הפסיכומטרית.
הסתכלתי לכיוון המבנה בניסיון לאתר סימן לגופה של אביבית,
כשפתאום הרגשתי נגיעה קלה במרפק.
'אני כאן,' אמרה ושילבה את זרועה בשלי. היא היתה קלה וחמימה
ויכולתי להרגיש אותה פועמת, 'איזה מזל שאתה פה. פחדתי לחזור
לבד בחושך הזה.'

השביל שמוביל מהמוסד למרכז המושבה מוקף בשיחי רוזמרין גבוהים
משני צידיו - השתדלתי ללכת צמוד לשיח שמימיני, ממשש אותו ביד
כמו עיוור עם מקל הליכה.
'אתה יודע מה הדבר הראשון שחשבתי כשראיתי אותך בפעם הראשונה
שהגעת למוסד?'
'לא.'
'שאתה תלוש לגמרי. נראית כמו מישהו שלא ממש מבין איך הוא הגיע
לכאן ולמה.'
'באמת לא הבנתי.'
'אתה עדיין נראה קצת תלוש.'
'למה את מתכוונת?'
'אתה יודע שהולכים לסגור את המוסד?'
'כן, שמעתי.'
'ומה אתה חושב יקרה איתנו, העובדים?'
'לא יודע. אולי יעסיקו אותנו בדירות החדשות.'
'בדירות לא צריך עוזר טבח. ולא צריך מנהלת משק.'
'את נגד הסגירה?'
'לא איכפת לי.'
'כמה זמן את כבר כאן?'
'במוסד חמש שנים. במושבה עשרים וארבע.'
'גדלת כאן?'
'כן.'
'עדיין עם ההורים?'
'כן.'
ענף רוזמרין יבש שרט לי את יד ימין ונפלטה לי אנחה.
'איפה בכלל הבית שלך? אני לא מכיר את הדרך.'
'נמשיך ללכת ישר עד שנגיע לאנשהו עם אור.'
המשכנו ללכת בשתיקה מספר דקות, והתמקדתי במקצב המשולב של
הפסיעות שלי ושלה. עלתה  בי מחשבה שגם היא מקשיבה לאותו דבר
בדיוק.
'אתה יודע שאנחנו מוקפים בשלושה כפרים ערביים?'
'כן.'
'אתה יודע איך קוראים להם?'
'לא.'
'זה מה שהתכוונתי קודם. שאתה חי בעולם שנראה לך קטן ופשוט
וסגור.'
שיחי הרוזמרין הובילו אותי לעיקול של השביל שמאלה, ובסוף
העיקול נגלו לנו לראשונה האורות של מרכז המושבה.
'סופסוף קצת אור,' אמרה אביבית, ויכולתי לראות את תווי הפנים
שלה בפעם הראשונה הערב. היא הסתכלה עלי וחייכה במבוכה. הקירבה
שנרקמה בינינו בחשיכה נמוגה באותה מהירות שהופיעה, ושוב היא
הרגישה לי זרה. היא שיחררה את זרועה ממני, והמשכנו ללכת
בשתיקה, הפעם היא זאת שמובילה את הדרך עד שהגענו לבית שלה.
כשהגענו לשער הכניסה, היא אמרה תודה ונכנסה פנימה לבד, מבעד
לדלת ועליה שלט מואר 'משפחת שמעוני'.

ביום ראשון היה לי יום חופשי מהעבודה. הבוקר נפתח בסערה רטובה,
ובחמש בבוקר הרוח החזקה הפילה ענף ענק מעץ האקליפטוס שליד
מינהלת המושבה. הענף פגע במבנה של המינהלת, וכמעט ריסק אותו.
הרעש העצום החריד את שנתי. לבשתי חליפת סערה ויצאתי החוצה
לראות מה קרה. תושבים רבים עמדו מחוץ למנהלת בגשם השוטף,
ודיברו על המזל הגדול, המינהלת היתה ריקה מאדם ואף אחד לא
נפגע. עמדתי ליד פרופסור לוין - הוא פתח מטרייה שתגן עליו מפני
המבול, אבל הרוח הפכה ושברה אותה מיד. האדמה מתחתינו הפכה
בוצית וטובענית, והעמידה נעשתה בלתי נסבלת. לוין הודיע שהוא
חוזר לביתו, והזמין אותי להצטרף אליו לכוס קפה.

משב אוויר חם ויבש, אפוף ניחוח של כרוב מוחמץ וסיגרים קיבל את
פנינו בכניסה לביתו של לוין.  האיש הגרום נכנס פנימה בצעד
כפוף, והסיר את מעילו ומגפיו. עשיתי כמותו, ואז הגיש לי נעלי
בית מהסוג הישן והטוב שעוטף את הרגל בצמר רך. אחר ניגש לוין
לחדר האורחים ופינה את הספה מערימת העיתונים והמגזינים שכמעט
והסתירה אותה. כשסיים לסדר הזמין אותי לשבת. הוא עצמו ניגש
למטבח והרתיח מים בקומקום חשמלי. אחר כך חזר עם מגש ועליו שני
ספלי קפה וצלחת עם פלחי תפוז.חיכיתי שלוין יפתח בשיחה, אבל
נראה היה שהוא שקוע במחשבות.
'למה אתה מתנגד לסגירה של המוסד?' שאלתי בסופו של דבר.
לוין הרים אלי מבט חוקר.
'כי המוסד זה הבית של הבת שלי.'
'אתה לא חושב שיכול להיות לה יותר טוב בדירה קטנה? חיים קצת
יותר נורמליים.'
'החיים שלה אף פעם לא יהיו נורמליים. אין דבר כזה בכלל חיים
נורמליים. לא לימדנו אותך את זה בתואר לשירה עברית?'
'אבל המוסד הזה, יש בו דברים... יש ריח של שתן במסדרונות.'
'אני יודע. אני כבר שלושים שנה נלחם לתקן. אבל ביטוח לאומי לא
באמת מנסים לתקן, הם רק מחפשים דרכים לחסוך כסף.'
'זה לא הרושם שקיבלתי מעירית.'
'עירית היא לא זו שמקבלת שם את ההחלטות. אני יודע מי האנשים
שמחליטים, אני יודע היטב איך הם הגיעו לתפקידים האלה ויודע
היטב מה מניע אותם. ואיכות החיים של הבת שלי, בזה אתה יכול
להיות בטוח, זה לא מה שמניע אותם.' אמר לוין, וחזר לעלעל
בספריו. לא רציתי להמשיך להרגיז אותו, והחלטתי לשנות נושא.
'אתה זוכר את המכתב ששלחתי לך פעם? עם הפרשנות שלי ל'לידת
התפוז'?'
'אני זוכר את המכתב היטב, אבל לא את הפרשנות.'
'כתבתי שהתפוז בשיר לא מופיע כמטפורה או דימוי, אלא כצבע, טעם
וריח שפשוט לא ניתן לתאר את המושבה בלעדיהם.'
מבטו של הפרופסור נפנה פנימה מבעד לתריסי עיניו, ויכולתי
בנשימה עתוקה כמעט לחוש את הרחש שמתחולל בראשו, עד שנקטע כעבור
רגעים ארוכים.
'אין שום יסוד להנחה שמטרת השיר הינה לתאר את שמחת-ציון או
שמדובר בכלל במקום כלשהו,' אמר נחרצות.
דקירה חדה של אכזבה פגעה בחזי, והרגשתי צריבה עמומה בעומק
גרוני. נאבקתי לעצור אותה מלהתפשט.
'למה קיבלת אותי ללימודים אם ככה?'
לוין הרים אלי מבט קשיש אך יציב וחזק. העור סביב עיניו היה
חיוור וקמוט, נקוד בכתמי שמש.
'הכרתי פעם את סבתא שלך,' אמר.

שנים רבות אחר כך, כשניסיתי ללא הצלחה לכתוב את רומן הביכורים
שלי, ניסיתי להעלות בראשי סיפורים שונים שכללו את רחל כהנא,
אליעזר לוין ויואל שמעוני, לפני שהפכו לסבתא, פרופסור ומשורר.
רק נערה ושני נערים גדלים בשכנות במושבה מוקפת פרדסי תפוז. רק
עובדה אחת היתה ידועה לי: יואל היה מבוגר משניהם, אך בשנים
ספורות בלבד. מעבר לזה, אליעזר לוין לא סיפר דבר, ואחרי השיחה
ההיא מעולם לא חזרנו לדבר על הנושא. היו תקופות בחיי ש'הכרתי
פעם את סבתא שלך' הפך בדמיוני למשולש אהבה אפוף צבעים
נוסטלגיים של ארץ ישראל הישנה והטובה. ואלה היו התקופות שבהן
הייתי גאה להיות נצר לסיפור הזה של נעורים ושירה. אבל היו
תקופות ש'הכרתי פעם את סבתא שלך' סימל בעיני רק כישלון צורב.

למחרת התעוררתי לפנות בוקר. חיכיתי שהשחרית תפציע אבל הסבלנות
אזלה לי דקות רבות לפני כן. יצאתי בהליכה אטית לכיוון הבית של
אביבית. רמזים של זריחה החלו לסדוק את מעטה החושך רק כשהגעתי
לפתח הבית עם השלט 'משפחת שמעוני'.
מאחד החלונות דלק אור קלוש של מסך מחשב, ויכולתי לזהות את
תנועות הצללית של אביבית שנראתה שקועה בסידור קלסרים בארגזים
בחדר העבודה. עמדתי כמעט דקה באוויר הקר עד שהיא הבחינה בי
פתאום ונעצרה, אולי נבהלה. היא ניגשה לחלון ופתחה אותו, ואני
התקרבתי מבחוץ. שבריר של משב אוויר חמים, או אולי רק ריח הבושם
של אביבית התנדף מחלון החדר.
'מה?' שאלה.
'גם את ערה כל כך מוקדם?'
'השבוע מגיעה לכאן משלחת עם שר הרווחה, הולכים כנראה להודיע על
סגירה.'
'אז את משמידה עכשיו ראיות?'
אביבית צחקה.
'להפך. אני מכינה אותן. הולכת להיות מלחמת תקציבים על הדירות
החדשות.'
היום כבר עלה, והצבע הראשון שנגלה לעיני באותו בוקר ללא גוון
כחול או שחור היה השיער האדמוני של אביבית.
'יש לך שיער בצבע תפוז,' אמרתי.
היא צחקה שוב.
'סבא היה תמיד אומר שנולדתי ככה כמו תפוז. הוא כתב על זה פעם
שיר'.
הבטתי באביבית, והרגשתי חום עמוק בוקע מהחזה שלי ומתפשט בכל
הגוף, מנער מעליו את הצינה של הבוקר ומסמיק את העור.
'יש לי סיפור ארוך לספר לך על השיר הזה. ועלי. אני אפילו לא
יודע מאיפה להתחיל.'
'אולי תכתוב לי אותו?'