האידאה של הסונטה לפסנתר K.331 בלה מז'ור באה לאבינו מוצרט
בסוף ארוחת הערב. הרחק מגני הרוח התלויים של עולם האמת היא
באה, ונחתה עם האף לתוך המרק בקרקוש סכין ומזלג, למולו של
המאייסטר המנוח, על השולחן בין שיירים של בשר ויין, ומפיות
סאטן מבריקות מטונפות. הוא שמע אותה מושלמת באוזני רוחו, כתב
אותה מושלמת בתווים כמה ימים אחר כך על שולחן הביליארד שלו,
וניגן אותה מושלמת לידידיו בווינה על הפורטה-פיאנו בבית הקפה
פראוניובר. ומאז כולנו מנסים. מורים, תלמידים, ווירטואוזים
וחובבים, כולנו יושבים, שעות על גבי שעות, ימים על גבי ימים
מול פסנתר פעור פה ועייף, עוקרים משיניו תיבה ועוד תיבה,
מבקשים לממש את אותה האידיאה שהייתה פעם חלק מן העולם האחר,
לנגן את הסונטה לפסנתר, ודרכה לגעת, ולו לרגע אחד, בפיסה מן
האמיתי, מן המושלם והנכון. לנגן אותה בדיוק ולא בערך, לנגן
אותה כולה כמו שהיא באה אז, רעננה, קלילה וצבעונית אל תוך
המרק.    

התחלתי לנגן את הסונטה כשהייתי בת שתים-עשרה. ניגנתי אותה לאט,
בשפה רפה, עם עצירות. בגיל שש-עשרה ניגנתי אותה שוב, מהר מדי,
והיא נשמעה כאילו הכניסו אותה לתוך שק וחבטו בה עד שהתכווצה
לתוך עצמה וכל התווים נדבקו אחד לשני. בגיל שמונה-עשרה ניגנתי
יפה מאוד את הסונטה. ניגנתי את הסונטה, לא את האידיאה של
הסונטה, אבל לא הרבה אנשים הבחינו בהבדל והייתי מרוצה כי הייתי
טיפשה. אבל עכשיו, כמעט עשר שנים אחר כך, זה כבר לא הספיק. שוב
ישבתי מול הפסנתר, והפעם מנסה לגעת - לגעת באמיתי. הייתי בת
עשרים ואחת כשהאמיתי נגלה אלי מתוך שברון הלב. כל כך רחוק הוא
היה, זוהר ויקר, האור היחידי בקצה של מנהרת הכאב החשוכה ביותר
שידעתי, ומאז כל מה שרציתי היה לגעת. והרצון הזה היה רצון שורף
ומכלה, רצון שלא מוכן לשמוע לא, הוא היה רודן ופתיין חסרי
מצפון, והוא הפך לי למינקת אהובה ומנחמת, ולבן טיפוחים שהנקתי
בעצמי הרבה אחרי גיל הגמילה.

ניגנתי, וניגנתי, וניגנתי את הסונטה. לפעמים האידיאה הייתה
מתקרבת ויושבת על הפסנתר, לפעמים היא רקדה בין הצלילים, מבליחה
בהבהוב מאורות מבין הפרקים וברגע הבא נעלמת. פעמים היא נתנה לי
לתפוס בשולי שמלתה ואז הייתי בעולם שכולו טוב, החזקתי ידיים עם
אלפי נשמות אחיות במעגל אינסופי של שלמות ותבונה נצחית, אבל אז
הייתה האידיאה מושכת את הבד מבין ידיי, מסתתרת היכן שלא-יהיה,
ומותירה אותי בבדידות מזהירה אל מול הפסנתר, בעולם הזה,
הבלתי-מוגמר לעד, לופתת בידיי סלילים ארוכים של פסולת צלילית
חסרת ערך.  

וככה זה נמשך, עד ליום גורלי אחד.

קמתי באותו הבוקר לא חולה ולא לא-חולה. הראש שלי לא ממש כאב
אבל גם לא לגמרי לא כאב, וגם הגרון לא כאב אבל לא לגמרי לא.
הרגשתי חלשה אבל לא היה לי חום אז פתחתי את הפסנתר. חשבתי
לחזור על כמה דברים, לקרוא קצת תווים, לרפרף על איזה אטיוד
ולחזור לישון, אבל מה שקרה אז בא כהפתעה גמורה. התחלתי לנגן את
הסונטה מהאמצע של הפרק השלישי, סתם בתור חימום, אבל משום מה
למרות החולשה כל הצלילים ישבו במקום. מכיוון שכך התחלתי שוב
מהתחלת הפרק, ועד סופו לא הייתה שום טעות או תנועה לא נכונה.
שוב מדדתי לעצמי חום ובפעם השלישית התחלתי מהפרק הראשון, בטמפו
הנכון. כל תו ותו, כל מחווה, כל ברק של הלצה במשפט המוזיקלי של
מוצרט הבריקו בדיוק בברק הנכון. כל סטאקטו קיפץ וכל דמימה
שתקה, ומעל הכול ריחפה האידיאה של הסונטה ומילאה את הראש הלא
לגמרי בלתי-כואב שלי באוויר פסגות נצחי, מתוק ומר. זה נדמה
כאילו בתגובה לחולשת הגוף יכלה הרוח להשתלט עליו ביתר שאת,
כאילו פינה החיסרון שבבשר מקום לנשמה והיא זאת אשר הניעה את
האצבעות. בסיום הנגינה פקחתי את עיני והסתכלתי מסביב, ידעתי
שנגעתי בו, נגעתי באמיתי.

אבל באמת הקורא, האם תבין? זה היה ניצחון כואב... הרגשתי כאילו
איבדתי שותף וחבר. כל כך הרבה זמן חייתי תחת קורת גג אחת עם
הרצון הזה לגעת באמיתי, הרצון הזה! הוא שהעיר אותי בבוקר גוער
בי על הזמן שחלף, הוא שהשכיב אותי לישון לוחש לי הבטחות על
ימים שעוד יבואו. הוא אכל ושתה איתי על אותו שולחן, ואירח לי
לחברה. כן, הרצון לגעת באמיתי היה בן שיחה נהדר, הוא היה הורה,
מורה, מאהב... ועכשיו הוא נלקח ממני, פשוט ככה, בנגינה אחת של
הסונטה מההתחלה ועד הסוף.

לא יכולתי לשאת את זה יותר, לבשתי את המעיל הארוך על הפיג'מה
ויצאתי מהבית, לא היה חשוב לאן. רק בערב מצאתי את עצמי נחה על
ספסל בגינה הציבורית שבהצטלבות הדרכים, לא זוכרת מה קרה בכל
היום שחלף בערבוביה של עשרות פרצופי אנשים אלמוניים עוברים
לידי ברחוב, ורוח קרה על הפנים. הסתכלתי על הילדים הקטנים
ששיחקו בגינה, באמהות הבלות, מוכתמות הסוודר, שישבו לידי על
הספסלים מדברות בפלאפון, והכול נראה לי מתועב. זמני, חולף,
חצי-גמור. מבוזבז נורא וחסר תקנה. כמו מישהו שפעם הכרתי. אבל
ההיזכרות בו העלתה בי חיוך, והחיוך העלה בי חמלה, ופתאום שמתי
לב שגם המעיל שלי מוכתם מעט. הילדים אומנם עדיין נראו מתועבים
לגמרי, אבל כך הם כל היצורים כאשר הם כבולים לעוצמה המופלאה
ומסרסת-התבונה של ראשית החיים, כאשר הפוטנציאל הוא בשיאו אבל
שימושיו כה אלמנטאריים, כמו בדיחה מפלצתית, מתועבים ומעוררי
תאווה כאחד.

אני חייבת להודות שכבר אז נעשה הכול נסבל ואפילו נעים, הרגשתי
חופשייה, חסרת אדון. לגעת באמיתי היה כל מה שרציתי, ועכשיו
כשהרצון הזה לא קיים עוד, כלומר, אם אני יכולה לחיות בלעדיו,
הרי ש, הרי ש... כמה כוח, כמה חוצפה! אתה מבין? אם הוא לא
מסתכל, אני יכולה לעשות הכול, להיות הכול. העולם הזה, הקטן
והעקום, על כל הנאותיו ומשוגותיו המטופשות, נח פתוח שערים בפני
כמו זונה מרוששת, נואשת, וכל מה שצריך כדי לבוא בו הוא דבר מה
שווה-פרוטה. ואין איש שידע, ואין איש שיבין את הפשע שבדבר...
ככה חשבתי בכל אופן, וקמתי בצחוקם של חסרי הנשמה ושל הפצועים
אנושות, צחוק של אפיפיור צעיר שמכור לפייסבוק ביום הכתרתו,
המגלגל את עיניו בבוז למראה קצוות המשי העולה בלהבה ולועג
לברנש הטרחן שצועק לו Sic transit gloria mundi בחרון אף.
"לללייייי תהילתתתתת העוללללם", הוא מקליד בסטטוס.
חחחחחחחחחחחחחח.

במבט לאחור נגלת לי ערוות רשעותי, אך איזו מין רשעות תמימה,
רשעות בתולה, הייתה היא. רשעות שבגינה היה אפשר להוסיף עוד
פיסקה לדרשה על ההר, "אשרי הרשעים המבקשים להשחית את עצמם ואין
להם מושג כיצד להתחיל". בעולם שבו כל סמטא מארחת דוכן שמוכר
צעצועים מהסוג המסוכן לא ידעתי להסתכל הצידה
מהרחוב-הראשי-לגאולה, וכשהציעו לי לבוא רגע אל מאחורי
הבניין... התאמין לי אם אומר שפשוט לא הבנתי בשביל מה? למה זה
טוב? "אשרי הרשעים השואלים למה זה טוב".

באותו הערב שכבר השחיר לגמרי כנגד אורו המסנוור של הירח המלא
הלכתי לבקר ידיד שלי שעבד בחנות דיסקים. הכרנו לפני שנים
במחלקה הקלאסית שהייתה סגורה בקובייה של קירות זכוכית בפינה
הרחוקה של החנות. הוא היה גמד הודי מכוער שידע הכול על מוזיקה
מימיי הביניים ועד לעת החדשה, והיה כנראה רכוש החנות כי מעולם
לא ראיתי אותו יוצא ממנה. אני חושבת שבלילות הם היו משאירים לו
קערות של בונזו ומים ונועלים אותו בקוביית הזכוכית. מצאתי אותו
מאזין בתנוחת טנטרה אקזוטית לאיזו הקלטה שכוחת-שד של
שוסטאקוביץ' וסיפרתי לו הכול - על כאב הראש שהיה ולא היה, על
האידיאה של הסונטה, על הנגיעה באמיתי, ועל אובדן הרצון שהותיר
אותי מרושעת. ארמנד (זה היה שמו) הוציא את הרגל מאחורי האוזן,
הזדקף מלוא קומתו הזערורית על גבי שרפרף השירות שלו, והסתכל
עלי לרגע כאילו הייתי דיסק יד שנייה שהוא אמור לתמחר. פתאום,
בלי לומר מילה, הוא קפץ מהשרפרף, דחף אותי לפינה פנימית של
המדפים, הצביע על אחד שהיה תלוי על הקיר תחת האות G, והסתלק.

אני זוכרת את זה בבירור, בחדות. הפנים שלו בתמונה, היד האחת
המונפת, היד השנייה האוחזת בשעון. אני זוכרת שהלב שלי, באותו
רגע, הרגשתי אותו. הפנים האלו, פנים של פושע ושל גאון, הוא
נראה צעיר ו... ו... כל יכול, וכאילו כל העולם היה שלו. שנאתי
אותו. התאהבתי בו. זה היה אחד הדיסקים מהמהדורה המיוחדת של כל
הקלטותיו. השפלתי מבט מהוסס לרגע אחד, והוא קפץ מהתמונה ונשך
אותי ביד! ברגע הבא כבר היה מאוחר מדי, הוא חזר אל התמונה
ונראה תמים ואני עמדתי משפשפת סימני ניבים מדממים. הורדתי את
הדיסק מהקיר ושורה אחת מהעטיפה האחורית נקראה מאליה: מוצרט,
הסונטה לפסנתר K.331 בלה מז'ור. ובפינה היה כתוב - פסנתרן: גלן
גולד.

כבר מהצלילים הראשונים ביותר שבקעו כמו ניצוצות ריתוך ממערכת
הסטריאו היה ברור לגמרי ומעבר לכל ספק שהבחור הצעיר הזה,
שקוראים לו גלן גולד, משתין בקשת על מוצרט, על הסונטה, על
קטלוג קכל ועל סולם לה מז'ור גם יחד, ושהשתן החם שלו נוזל על
לבבות הקרח הקפואים והרחוקים שלהם ומעיר אותם לחיים חדשים, כאן
על האדמה, בינינו. הטמפו, פיסוק המשפטים והבלטת הקולות,
המחוות, התנועות, הצלילים עצמם! כל אחד ואחד מהם היה שלו ושלו
בלבד. כששמעת אותם הכתה בך מייד אותה יהירות אינסופית שבה הוא
היה מודע לכך שהוא יכול לעשות בם כל מה שחפץ, והם בתורם נשמעים
דווקא ככה מהסיבה הפשוטה שהוא זה שרצה אותם דווקא כך. הוא היה
הפרש הבודד הרותם את האלמוות, והוא רכב עליו אל עבר שקיעתן של
כל האימפריות כולן. אכן היו אלו ניצוצות ריתוך, ריתוך שמחבר
יחד את שני העולמות, את עולם האמת של השלמות האינסופית, עם
העולם הקטן, השבור, הזה שלנו. אושידה, ריכטר, ברנדל,
פוגרליץ'... כולם מימשו את האידיאה של הסונטה, כולם נגעו
באמיתי, אבל גלן - הוא עצמו היה האמיתי, הוא עצמו האידאה.

גלן עבר את הגבול. הוא לא רק נגע באמיתי, הוא קרע ממנו את
הבגדים ועשה איתו אהבה פרועה, ומהזיווג הלא קדוש הזה נולדה
אידאה חדשה לגמרי, האידאה שלו עצמו.
כן, האידאה של גלן נולדה מתוך האידאה של הסונטה
"Deum de Deo, Lumen de Lumine, Deum verum de Deo vero" - "אל
מאל, אור מאור, אל אמת מאל אמת". הסונטה של מוצרט לפסנתר לא
התנגנה דרכו, אלא הוא היה זה שהתנגן דרך הסונטה לפסנתר של
מוצרט, וכשזה קרה לא שמעת מוצרט, סונטה או פסנתר, כל אלו נעלמו
וגלן גולד היה הדבר היחידי שנשמע מתוך קול הדממה הדקה.

אתה מבין הקורא? אתה יכול לראות את זה? אתה מוכרח! את אושידה
אנחנו משמיעים כדי לשמוע את מוצרט, אבל כאן מוצרט הוא זה
שאנחנו משמיעים - כדי לשמוע את גלן גולד! גולד לא היה פסנתרן.
לפסנתרנות הוא עשה בדיוק את מה שהוא עשה לסונטה, הוא הפשיט את
האידאה של הפסנתרן מכל מסורת של טכניקה ורפרטואר והתאחד איתה
כדי ליצור את עצמו בן האלמוות. הוא חילל את כבודה והותיר אותה
זנוחה לאנחות, בוכייה ונושאת ילד. וזאת אגב הסיבה שהרבה
מוזיקאים אמיתיים מצטלבים מבלי דעת, או יורקים ומקישים על עץ
בכל פעם שהשם שלו מוזכר בטעות באיזו שיחת סלון. לא, גלן לא היה
פסנתרן, או מוזיקאי, הוא השתמש בפסנתרנות ובמוזיקה כדי להיות
הוא עצמו. והוא היה זאב.

ישנה אגדה עתיקה אודות אדם-זאב - הכול נכון. מרגע שננשכתי
התחלתי להשתנות. בכל מקום הרחתי דם. האידיאות, אלו שפעם כל כך
השתוקקתי לממש, תמימות, מושלמות, דילגו מסביבי כמו כבשים עם
עיניים של נצח תכול, ואני שחטתי ואכלתי כל אחת ואחת. שחטתי
אותן בגלל שהן היו כל כך טהורות ורכות, שחטתי אותן בגלל...
בגלל שאהבתי אותן. אהבתי אותן בכל ליבי. הו אהבה! אהבה היא
הכוח היוצר האחד והיחיד, האהבה היא הכול!

ובעירוי הדם - אני נולדתי מחדש. כשדמן של האידיאות זורם בדמי
שלי, הרגתי את האל כדי ללדת אותו שוב בדמותי, החרבתי את המקדש
כדי לבנות אותו שוב על פי מידותיי. בכל דבר ודבר לא ראיתי אלא
מטרה אחת, להיות אני דרך כל דבר שעשיתי. אתה מבין? עכשיו אני
יודעת שאפלטון טעה. היצירה האמיתית איננה חיקוי - היא מוות
וקימה לתחייה. כל עוד אתה פועל למימושה של אידיאה קיימת אתה
עבד לזאבים הגדולים שחיו לפניך, אתה טרף, ודמך מחייה את גופם
שלהם. כדי ליצור באמת לא מספיק לגעת באמיתי, היוצר חייב לעבור
את הגבול, להיות האמיתי בעצמו, ללדת אידיאה חדשה בדמות יצירתו
שלו.

מוצרט היה זאב. גלן היה זאב.
ואילו אתה, היקר שבקוראים, אם הבנת באמת דבר מכל מה שסיפרתי
כאן - ננשכת על ידי הזאב.